חירות לא סקטוריאלית

הדרך להרחיב את השורות בבית היהודי, אינה בנויה על טשטוש ערכי התנועה, אלא על אכפתיות אמיתית כלל ישראלית

הרב יצחק חי זאגא , י"ב בניסן תשע"ז

הרב יצחק חי זאגא
הרב יצחק חי זאגא
צילום: ניסים לב

כתב הרב קוק, לפני למעלה ממאה שנה (אגרת תקמא') - 'אסור לנו לומר: זה שלנו ואנו דואגים עליו, וזהו לא שלנו'.

במילים אחרות, אסור לנו להיות נטו סקטוריאליים. צריכים לדאוג לכולם, לכל עם ישראל. הדרך להרחיב את השורות בבית היהודי, אינה בנויה על טשטוש ערכי התנועה, אלא על אכפתיות אמיתית כלל ישראלית. על הצעות יצירתיות ומאבק נחוש, לפתרון הבעיות של כל עם ישראל. כך צריך להיראות הראש החדש בבית היהודי.

קחו לדוגמא את נושא השירות המשותף. כל הדוברים בענין זה, באים אך ורק מהצד הדתי. זה לא צנוע, וזה פוגע בקדושת המחנה. אכן, זהו הטיעון המרכזי והחשוב, אבל לא די בו. צריך להסביר לכל עם ישראל, שההתנהלות של הצבא אינה פוגעת רק בענין "דתי" אלא בחיילות הלוחמות עצמן. להבהיר שהפגיעה בהלכה היהודית, היא בעצם פגיעה בטובתן של החיילות. אנחנו, שבאמת דואגים לכל יהודי באשר הוא, באים להגן על כבודן של החיילות. יש הרבה זוויות פוגעניות לפקודה הזו, אבל כדי להמחיש את הדברים, אציג ברשותכם, דוגמא מרכזית אחת.

באופן טבעי, לכל אשה יש את מנגנוני ההגנה שלה, שמאפשרים לה להתנהל בחירות גמורה, לפי הבנתה והחלטתה. אבל מה קורה, כשאשה מוצאת את עצמה לפתע בסביבה גברית, בה הכח הגופני הגברי העודף, מייצר מציאות של עליונות גברית בלתי מוצדקת. לפי עדויות חיילים בקורס טיס ושאר היחידות הלוחמות, החיילות ביחידות אלו, נסמכות לגמרי על הגברים הלוחמים. הגברים סוחבים את הפק"לים הכבדים, ומקילים עליהן את השירות, כדי שאיכשהו תוכלנה לעמוד בדרישות הגופניות שבאופן טבעי תואמות את הגוף הגברי. האם יהיה זה רחוק לומר, שמצב זה מייצר נחיתות נפשית, הפוגעת ביכולתה של החיילת לקבל החלטה חופשית, ממקום של נשיות עצמאית.

מעבר לכך, צניעותה של האשה, וכיסוי גופה לפי ראות עיניה, הוא אחד מיסודות יצירת מצבה הנפשי החרותי. במצבים של מאמץ גופני אדיר, כמו זה אליו מגיעים ביחידות הלוחמות, אין באפשרותה של החיילת לקבל החלטה עצמאית ומושכלת בענין צניעות גופה, כך שלמעשה מתרסקת לגמרי, יכולת בחירתה החופשית.

אם זה לא מספיק, הרי שכל לוחם חי"ר יוכל להעיד, כי במסעות ארוכים ומייגעים, אנשים מגיעים למצב בו הם תלויים לגמרי בחבריהם למחלקה, ומצבם ההכרתי אינו שונה בתכלית משיכור. המאמץ העצום, גורם לאנשים לאחוז באפוד של החבר, ופשוט להתגלגל אחריו באשר ילך. במצב הזה, החיילת יכולה למצוא את עצמה במצב של "שכרות תודעתית" עקב מאמץ שמעבר לכוחותיה, ויכולתה לבחור - פשוט לא קיימת. גם לאחר שתירגע מהמסע, הרושם האדיר שהותיר אחריו המאמץ, ו"הכרת הטוב" ואולי אפילו החוב, כלפי חבריה הגברים, אינם משפרים את יכולת בחירתה החופשית, לשון המעטה.

התלות האדירה של החיילות, בסביבה של עליונות גברית פיזית בלתי מוצדקת, חוסר האפשרות לשמור על צניעותן, מצבי הקיצון הנפשיים, הגובלים בחוסר הכרה, ובאיבוד הרגיעה והשקט הנפשי הנדרש לשם בחירה חופשית גם לאחר סיום המאמץ, הם מצב מאד לא בריא. קשר אינטימי ביחידות אלו, במידה ויתרחש, גם אם יעשה כביכול בהסכמה, עלול להיחשב משפטית כהטרדה מינית, אם לא יותר מכך. לתשומת ליבה של הפרקליטות הצבאית.

התייחסות כזו להגנתן של החיילות, שבאה ממקום אמיתי לגמרי, היא התייחסות שאינה מסתפקת בהצגת הזווית ההלכתית המוצדקת כשלעצמה אלא מסבירה מדוע מה שההלכה קובעת, זהו גם היחס המכובד הנכון וההכרחי, לטובת חרותן של החיילות עצמן.

זו צריכה להיות הדרך הישנה חדשה של הבית היהודי. עמידה על ערכי התנועה, יחד עם אכפתיות כלל ישראלית, הסברה עמוקה, ופתרונות מקצועיים ויצירתיים בכל תחומי החיים, גם החברתיים והכלכליים, לרבות רווחת הפרט ומשבר הדיור, רק כך נוכל להתחבר ולחבר את כל העם. ישראל עולה קומה.