לא לתפארת מדינת ישראל

בחשבון נפש אמיתי יש להודות ולשמוח על הטוב, יחד עם בחינה ללא משוא פנים גם על הרע הדורש תיקון.

הרב יאיר פרנק , א' באייר תשע"ז

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

יום הולדת הוא יום שמחה, אולם הוא גם יום של חשבון נפש. כיום בריאת העולם, ראש השנה, שהוא יום הדין. אם כן, יום העצמאות הוא גם יום של חשבון נפש לאומי – מה היה לנו בשנה האחרונה, ולהיכן פנינו מכוונות הלאה, לקידום ולתיקון העתיד.

בחשבון נפש אמיתי יש להודות ולשמוח על הטוב, יחד עם בחינה ללא משוא פנים גם על הרע הדורש תיקון. אחת הבעיות הקשות היא שאיננו מצביעים ומגדירים היטב את הבעיות הקיימות כיום במדינה. הבעיה הזאת יוצרת בראש ובראשונה חוסר טיפול, וטשטוש של המצב. שנית, מי שלא מסוגל יותר לעמוד ולשתוק מול העוול, שלא מוכן להמשיך ולטשטש, עלול ליפול לקיצוניות ההפוכה, שבה בעיני רוחו הכל רע ומר. רק לאחר שעושים את חשבון הנפש, יש גם מקום אמיתי לשמוח ולהודות על הטוב, בעבר ובהווה, בלב שלם.

ובכן, אחד האירועים המצערים ביותר השנה היה – פינוי הישוב עמונה, רק לפני שלושה חודשים. היו לצערנו עוד אירועים קשים ומורכבים במהלך השנה, אולם ייחודו של האירוע שהוא נעשה בסופו של דבר על ידי רשויות המדינה השונות, ועל כן הוא במיוחד מחייב חשבון נפש ביום הזה.

ההתחלה הייתה בארגוני השמאל הקיצוני, שתבעו בבית המשפט העליון שקיבלם בזרועות פתוחות, ואחריו הפרקליטות ששיתפה עימם פעולה, ולבסוף מקבלי ההחלטות בממשלה, שלכל הפחות לא השכילו לעמוד כנגד ההרס ולמונעו, ולבסוף – אף הוציאו אותו לפועל.

ביום העצמאות השישים ותשע למדינה, עלינו לזכור ולהזכיר כי ההרס הזה לא היה תפארת למדינת ישראל. להיפך, הוא היה למשל ולשנינה, לכשלון ונסיגה. כמו ההרס של מגרון ובתי האולפנה, כמו ההרס של ישובי גוש קטיף וצפון השומרון, וכמו ההרס של ישובי סיני. כל אלו הם כתמים שחורים, בתולדותיה של מדינת ישראל.

מה שורש הבעיה? תהליך ה-'משפטזציה' בחברה, הנותן כוח עודף ביד בתי המשפט, שבאמת לא בסמכותם ותחום אחריותם, וכך גם ליועצים משפטיים ברשויות המדינה השונות, המנצלים זאת היטב בכדי להכפיף בכוחניות את האג'נדה של השמאל הקיצוני על אזרחיה.

אנו רואים שגם ממשלת ימין עומדת בחולשה מול התהליך הזה. הסיבה לכך היא שכאשר אין סולם ערכים לאומי ויהודי ברור, ואף לא בקרב מפלגות השלטון השייכים למחנה הלאומי, והכל מטושטש ונתון למחלוקת, אז מקדשים את ה'חוק', ולא משנה מה תוכנו, והסגידה לבית המשפט העליון והחלטותיו כבר גובלת בעבודה זרה. כלי ללא אורות, שהופך בסופו של דבר להיות אדון לעצמו.

הריפוי הוא כפול, סור מרע ועשה טוב. לקדם בכנסת חוקים ותקנות המצמצמות את כוחו של בית המשפט והיועצים למיניהם, ומכנגד להעצים את כוחם של נבחרי הציבור לעמוד איתן, בכדי לממש האידאלים והערכים שלשמם הם נבחרו להנהיג. להציב מנהיגים חזקים ואיתנים, מלאי תורה ויראה, ולא כאלו אשר אולי מדברים גבוהה גבוהה, אך ריקנותם מביאה אותם כאמור לחולשה, בייחוד בצמתים של הכרעות קשות.

ולמי בכל זאת התפארת. לכל מי שזעק ונאבק, לכל מי שנלחם על הארץ הזאת, ולא שתק מול האוולת והעוול. לכל הרבבות תומכי תושבי עמונה, שלא ויתרו ונלחמו עד הרגע האחרון, למען התורה והארץ. שלא נתנו למילים הגבוהות, על חוק ומשפט, לטשטש את האמת והצדק. הם הם בעלי החזון והייעוד, והזריעה שהם זרעו במעשיהם, היא שצריכה להביא לצמיחה. הזריעה הזאת היא ההתחלה, השלב הראשון, של תהליך הריפוי שמדינת ישראל צריכה לעבור.

יגידו מה שיגידו אחרים, אך הם הם שפעלו באמת לתפארת מדינת ישראל. בייחוד לתפארתה של מדינת ישראל העתידה, שאליה אנו שואפים ומתפללים, שהיא ורק היא, יסוד כסא ה' בעולם.