חזון כל הדורות נתגשם לעינינו

עו"ד ד"ר שפרה מישלוב , ט"ו באייר תשע"ז

שפרה מישלוב
שפרה מישלוב
צילום: עצמי

'חזון כל הדורות נתגשם לעינינו' – הרב שלמה גורן והר הבית

לקראת ציון חמישים שנה לשחרור הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים, אין מתאים יותר מאשר לעמוד מעט על עמדתו לעליה להר הבית של מי שהוביל רוחנית ומוראלית את הכוחות בדרכם לשחרור המקומות הקדושים – הרב שלמה גורן – הרב הראשי הראשון לצה"ל.

שחרור הר הבית והכותל המערבי

ערב מלחמת ששת הימים שרר בארץ מתח רב בשל החשש לגורלה של המדינה אשר עמדה תחת איום תקיפה מכמה חזיתות במקביל.

בכ"ו באייר תשכ"ז (5 ביוני 1967) ניתנה הפקודה לתקוף את צבאות מצרים וסוריה. הרב גורן הזדרז להצטרף לכוחות הלוחמים באזור עזה וחבר לחטיבה 11 שיועדה לחצות את הקווים ולהתקיף מוצבים של הכוח המצרי. הוא התמקם בראש הכוח הפורץ לעזה, ולאחר שהקומנדקר שבו נסע נפגע, וכל יושביו נפצעו, הוא הצליח לחמוק מפגיעת פגזי המצרים ונמלט עם נהגו בחסות החשכה לעבר כוחות צה"ל.

כאשר שמע שעקב הצטרפותה של ירדן למלחמה מתנהלים קרבות בירושלים, יצא לשם במהירות. בהגיעו לירושלים, החיש פעמיו למוזאון רוקפלר, שם כבר התמקם אל"ם מוטה גור, מפקד חטיבה 55, עם המטה שלו. כאשר שמע הרב גורן  אודות ההיסוסים של חברי הממשלה להורות על פריצה לעיר העתיקה, יצא לפגישות עם כמה מבחירי הממשלה בניסיון לשכנעם להצביע בעד המהלך.

לאחר שהתקבלה ההחלטה לפרוץ לעיר העתיקה, הוא הצטרף תחת אש עזה לצנחנים בריצתם בשביל העולה לשער האריות ובסמטאות העיר העתיקה כשבידו ספר תורה והוא תוקע בשופר.

בהגיעו להר הבית, כבר מצא שם את מוטה עם חייליו והקריא במקום מנשר שהכין מראש.

מהר הבית התקדם עם מלוויו וחיילים נוספים לכיוון הכותל המערבי כשהכדורים שורקים מכל עבר. בהגיעו לכותל הוא פנה אל חיילי צה"ל בקריאה בה ביטא את תפיסתו בנוגע למשמעות הגאולית שיש לניצחון במלחמה ולשחרור הר הבית והכותל המערבי:

חיילי ישראל, אהובי העם, ה' עמכם גיבורי החיל! מדבר אנוכי אליכם מרחבת הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. 'נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם'. זה היום קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו. חזון כל הדורות נתגשם לעינינו: עיר האלוקים, מקום המקדש, הר הבית והכותל המערבי, סמל הגאולה של העם, נגאלו היום על ידכם, גיבורי צבא ההגנה לישראל. קיימתם היום בזה את שבועת הדורות: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. אכן, לא שכחנו אותך ירושלים, עיר קודשנו ובית תפארתנו. בשם כל קהל ישראל בארץ ובגולה, הנני מברך בשמחה עילאית: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

לסיום תקע בשופר והכריז: "לשנה הזאת בירושלים הבנויה".

המעמד שודר בארץ וברחבי העולם וריגש רבבות יהודים בכל מקום שהם.

בעקבות מלחמת ששת הימים

כבר בשנת תשכ"ב (1962), חמש שנים לפני שחרור הר הבית, קבע הרב גורן בכינוס 'תורה שבעל פה' שהתקיים במוסד הרב קוק, כי כאשר ישוחרר הר הבית יהיה צורך לקבוע את המקום המדויק של בית המקדש על מנת לבנות את הבית. שאיפתו זו הגיעה לשיאה עם שחרור הר הבית והעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ולימים ציין כי כאשר עלה על ההר כבר ניקרה במוחו סוגיית איתור מקום המקדש, מקום המזבח ובית קודש הקדשים והאפשרות לחדש את עבודת הכוהנים.

אולם, בעת ששעט הרב גורן עם הצנחנים מהר הבית לכותל המערבי, סייר שר הביטחון משה דיין על הר הבית והורה להוריד את דגל ישראל שתלו שם הצנחנים ולמסור את השמירה במקום לידי שומרים מוסלמים. לימים הביע הרב גורן במבוא לספרו 'הר הבית' את צערו על כך שהמשיך לכותל המערבי ולא נשאר לשמור על הנוכחות היהודית במקום אך הבהיר שהיה 'כבול במיתרי אהבה לשריד בית מקדשנו הכֹּתל המערבי, שם הייתי רגיל להתפלל מדי שבת ומועד ובערבי חֳדשים'.

לאחר סיום המלחמה פנה הרב גורן לוועדת השרים לענייני המקומות הקדושים אשר מונתה לאחר המלחמה, בבקשה להסדיר את מעמדו של הר הבית. הוא ביקש שתחילה ייסגר ההר בפני יהודים וערבים כאחד על מנת לקבוע הסדרים חדשים במקום. אולם, הוועדה סירבה לבקשתו, והותירה על כנם את הנהלים שקבע דיין אשר הותירו בפועל את השליטה בהר הבית בידי הוואקף.

הרב גורן לא אמר נואש מהאפשרות לאפשר תפילת יהודים על ההר, ולשם כך עמל לאתר את המקומות המותרים לעלייה לאחר טבילה במקווה. בראשית חודש אב תשכ"ז (אוגוסט 1967) הוא העלה מודדים מחיל ההנדסה להר הבית למשך עשרה ימים. לפי הוראותיו הם ביצעו מדידות בכל השטח על מנת לקבוע במדויק את מקום המקדש, מקום קודש הקודשים, העזָרה ושאר חלקי בית המקדש ולתחום תחומים אשר אינם באזור בית המקדש, אשר אליהם על פי שיטתו ההלכתית יוכלו יהודים להיכנס לאחר טבילה המטהרת מטומאת קרי, נידות וזבות (לאזור המקדש לא ניתן להיכנס, בשל אי היכולת להיטהר מטומאת מת בהעדר אפר פרה אדומה בזמננו). תוצאות מחקריו פורטו בספרו 'הר הבית' (הורדוס הרחיב את הר הבית לצפון ולדרום, וכך נוספו עליו אזורים שאינם חלק ממתחם בית המקדש המקודש – ומכאן מחלוקות הפוסקים היכן בדיוק ממוקם מתחם 500 אמה על 500 אמה של בית  המקדש, בתוך המתחם הגדול יותר של הר הבית),

בקצרה אזכיר כי חקירתו העלתה שניתן להיכנס להר הבית דרך שער המוגרבים וללכת בקו ישר מזרחה ודרומה או להיכנס דרך השער הצפוני של הר הבית וללכת ממצודת אנטוניה עד סמוך לרמה שכיפת הסלע בנויה עליה. חשוב לציין גם כי בשונה מפוסקים אחרים, הוא זיהה את הסלע שבכיפת הסלע עם מקום המזבח, ולא כאבן השתיה ומקום קודש הקודשים.

באותה עת פרסמה הרבנות הראשית איסור גורף לעלות להר הבית מהטעם שאין אנו יודעים לקבוע במדויק את מיקומו של בית המקדש על ההר. לימים התבטא הרב גורן כלפי איסור זה: 'האיסור שהוציאה הרבנות הראשית דאז... בכיה לדורות. נוצרה מעין חזית אחת בין המופתי לרבנות הראשית להסגיר את הר הבית לוואקף'.

במקביל למדידות ולמחקר ההלכתי, קיבל הרב גורן את אישורו של אגף המבצעים במטכ"ל להיכנס למבנה ליד שער המוגרבים הוא הכריז על הקמת 'מדרשה תורנית צבאית' במקום והחל לקיים במבנה וברחבת הר הבית הסמוכה לו תפילות, כינוסים דתיים ושיעורים. הוא שאף שמבנה זה יהיה מקום קבוע לתפילות יהודים לאחר טבילה. על מנת לאפשר כניסה חופשית ליהודים למקום ביקש הרב גורן להסיר את המשמרות שהציב הוואקף בשערי הר הבית. משום כך הוא שלח את פקודיו, קציני הרבנות הצבאית, לפרוץ את מנעולי השערים.

פעילותו הנמרצת של הרב גורן נשאה פרי בעניין בעיית השערים. עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, הביא את הסוגיה לפני משה דיין, והועברה לראשי הוואקף דרישה מלֻווה באולטימטום שאם לא ימסרו לידי צה"ל את מפתחות שער המוגרבים, יחליף הצבא את המנעולים של כל השערים בהר הבית. המשטרה הצבאית הופקדה מאז לשמירה על השער ועל ביטחון המתפללים בכותל.

אולם שאיפתו של הרב גורן לאפשר תפילות יהודים על ההר נתקלה בקושי רב יותר. בתשעה באב בשנה זו הוא הציב ארון קודש בשטח הפתוח שלפני מסגד עומאר והתפלל במקום עם כ-50 איש. הוא אף פרסם את כוונתו לקיים תפילה גדולה במקום בשבת 'נחמו'. ועדת השרים לענייני המקומות הקדושים התכנסה בדחיפות ומחשש לסערה בינלאומית החליטה שלא לאפשר לרב גורן בפרט וליהודים בכלל להתפלל על הר הבית. בהתאם להחלטתה זימן אותו הרמטכ"ל יצחק רבין, אסר עליו לקיים כל תפילה באזור והורה לו להימנע מכל פעילות והתבטאות פומבית בנושא. הרב גרן נאלץ לפרסם בעיתונות הודעת ביטול על הכוונה לקיים את התפילה.

האיסור שהוטל עליו הוביל אותו לניסוח מכתב חריף ומפורט לוועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים ובו מחה על כך שהמקום היחיד שבו לא מורשים יהודים להתפלל הוא המקום המקודש להם מכול. הוא פירט תקדימים של תפילות יהודים על ההר בעבר והזהיר שההיסטוריה היהודית לא תסלח לדור הזה על מניעת האפשרות מיהודים להתפלל במקום ועל הפרת החוק המאפשר חופש דת לכל הדתות. קריאתו זו נותרה ללא מענה.

בהוראת דיין נאלץ הרב גורן גם לפנות את המדרשה התורנית הצבאית שהקים במקום ואת קציני הר הבית מטעם הרבנות הצבאית.

לאחר מספר שבועות, כאשר נרגעו במעט הרוחות, נפתח שוב הר הבית לכניסת יהודים, וכוח מג"ב שמר על השארת שער המוגרבים פתוח.

פעילות לשמירה על מעמדו של הר הבית

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים קיבל הרב גורן את רשותו של מנהל בית ספר תיכון ערבי 'עמריה', אשר חלונותיו צופים לכיוון הר הבית מצד צפון, להכניס לאחת הכיתות ספר תורה ולערוך תפילת מנחה בתשעה באב ותפילת מוסף, מנחה ונעילה ביום כיפור אל מול מקום קודש הקודשים. בשנת תשל"ז (1977) ניתן לרב גורן אישור לשפץ שני אולמות ולעשותם בית כנסת בחלקו המזרחי של בניין ה'מַחְכַּמֶה' הממוקם בצדו המערבי-דרומי של שער השלשלת. במקום זה התפלל במשך השנים עד סמוך לפטירתו תפילת נעילה של יום כיפור ותפילת מנחה של תשעה באב עם קבוצת נאמניו.

בשנים אלה הוא הקים רשת כוללים 'האידרא רבה' אשר מרכזה במבנה ברחבת הכותל – 'בית שטראוס', שבו שכן בעבר בית תמחוי ובית כנסת, כדי לייסד מוסד תורני חשוב ובולט במקום כהנגדה למסגדים בהר הבית ולקראת בניית בית המקדש. בין חדרי המבנה נבנתה גם 'לשכת הסנהדרין' – אולם רחב, מפואר ומרוהט בצורת חצי גורן עגולה אשר מנה 71 מושבים והוכן להשכנת הסנהדרין בתוכו מיד כשתקום עד שתעבור אל מקומה המקורי בהר הבית סמוך למקום המקדש.

בשנת תשמ"א (1981) ערך משרד הדתות בפיקוח רב הכותל הרב יהודה גץ חפירות במנהרות הכותל, ובמהלכן נחשפה תעלה ארוכה ורחבה אשר הובילה אל מתחת למבנה כיפת הסלע. הרב גץ הזמין את הרבנים הראשיים הרב גורן והרב עובדיה יוסף על מנת שיכריעו על המשך העבודות לגילוי מקומו המדויק של קודש הקודשים, ארון הברית וכלי המקדש. הרב גורן אישר המשך חפירות בכיוון זה, אולם דבר החפירות התגלה למוסלמים והם חסמו את התעלה באמצעות קיר בטון.

משסיים הרב גורן את תפקידו ברבנות הראשית לישראל הוא הקים עם הרב שלום משאש את 'מועצת הרבנות העליונה למען הר הבית', כדי לפעול למען זכויות המתפללים על ההר. בשנת תשמ"ו (1986) כינס הרב גורן בישיבת האידרא כינוס בהשתתפות יותר מ-70 רבנים, שם נפסק שמותר ליהודים לעלות ולהתפלל בהר הבית ברוב חלקיו, וכי ניתן להקים עליו בית כנסת.

בשנת תשנ"ב (1992), לאחר כעשרים וחמש שנים שהיה גנוז עמו, פרסם הרב גורן את ספרו ובו מחקרו על מידות הר הבית ושאר הצדדים ההלכתיים בכניסה אליו. בהקדמה לספרו ציין כי העיתוי לפרסום היו הדיונים על הריבונות היהודית בהר הבית בעיצומם של הלחצים הבין-לאומיים לכריתת שלום עם הפלשתינים לקראת הסכמי אוסלו. הוא ציין שבכל עת שפנה לראשי הממשלות והתריע על 'הסגרת קודש הקדשים של האומה היהודית לוואקף' השיבו לו שממילא חל איסור של הרבנות הראשית ליהודים לעלות להר הבית ולהתפלל בו, והוא ראה חשיבות בהפרכת טענה זו.

בעת שיחות השלום עם ירדן בשנת תשנ"ד (1994) נשקלה האפשרות להעביר את הר הבית לפיקוח ירדן. הרב גורן שכב באותה עת על ערש דוויי אך גייס את שארית כוחותיו וכתב מכתב מפורט לראש הממשלה רבין בצירוף ספרו 'הר הבית', ובו הבהיר את חשיבות המקום והדגיש שמהלך כזה יהיה 'הפקרת קודש הקודשים של האומה לידי נוכרים שלא תהיה עליה כפרה לעולם'.

להרחבה ניתן לקרוא במאמרי – The Temple Mount in the Teachings of Rabbi Shlomo Goren שפורסם לאחרונה בכתב העת:  Israel Studies Review.