כותל דמעות התנינים

אינני מתרגש מאיומי ה"קרע עם יהדות ארה"ב" ו"קיצוץ התרומות למדינה" אם זו לא תיכנע לתכתיבי הרפורמים

ד"ר מרדכי א' שורץ , י"ג בתמוז תשע"ז

ד"ר מרדכי א' שורץ
ד"ר מרדכי א' שורץ
צילום: עצמי

מדי חודש בחודשו מתקבצות להן ברחבת הכותל המערבי כמה תמהוניות שחלקן אתאיסטיות מוצהרות, מתעטפות בטלית, מניחות תפילין ומשתטות ברבים בהתפרעות המונית שהן מכנות "תפילה" (למי?).

קומץ חרדים שנופל בפח מפגין ומוחה והתשקורת הישראלית (פייק-ניוז בלע"ז) ממהרת לקונן על הסכנה לחופש הפולחן והדמוקרטיה בישראל, על הפיכת ישראל למדינת הלכה (רחמנא ליצלן), על ה"קרע" המתפתח בינה לבין "יהדות ארצות הברית" וכו'. רפורמים (ראבייס בלע"ז) מתראיינים מול כל מיקרופון, תוקפים את "המונופול האורתודוכסי" על רחבת הכותל המערבי ודורשים לאפשר גם למאמיניהם הנרדפים (נעבעך) "חופש פולחן" ברחבת הכותל המערבי.

מוזר שאותם רפורמים אינם מוטרדים כלל מהמונופול האסלאמי על הר הבית המונע בברוטאליות מכל יהודי באשר הוא יהודי את חופש הפולחן במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. דומה שאפילו אפרים קישון המנוח לא היה יכול לבדות ממוחו הקודח מחזה אבסורד מטורלל יותר.

אין כמעט עיקר אמונה אחד שעליו מסכימים כל זרמי הרפורמה למיניהם. אפילו אמונה באלהים אינה תנאי קבלה לקהילה רפורמית. הקונצנזוס היחיד שאיחד את כל זרמי הרפורמה מאז ועד היום הוא ביטול המצוות והתנגדות לבניין המקדש וחידוש עבודת הקרבנות. בהשוואה לרפורמים שמחקו כל אזכור לציון וירושלים מספרי התפילה שלהם, אפילו הרבי מסאטמאר נראה קצת ציוני כיון שהתנגדותו לציונות לא נבעה משלילת רעיון שיבת ציון, אלא מהתנגדותו לתהליך מדיני חילוני כתחליף לגאולה משיחית.

הרפורמים, לעומתו, התנגדו בחריפות לעצם הרעיון של שיבת ציון. דוד איינהורן, למשל, ממיסדי הרפורמה בגרמניה (ואחר כך בארה"ב), אמר בוועידת פרנקפורט ב-1845: "אבדן העצמאות המדינית של ישראל נחשב פעם לאסון, אך למעשה הייתה זו התקדמות, לא שקיעה אלא התעלות של הדת. ישראל התקרב אל גורלו האמתי. דבקות בקדושה החליפה את הקרבנות. ישראל בא להפיץ את דברי אלוהים לירכתי ארץ". איינהורן אף חיבר תפילות הודאה ושמחה לתשעה באב על היציאה לגלות בין האומות.

היריבות המרה בין החרדים והרפורמים לא מנעה מהם לשתף פעולה בכל הקשור להתנגדות לתנועה הציונית ולשיבת ציון. כך למשל, בעקבות החזית האחידה שהציגו החרדים והרפורמים נאלץ הרצל להעביר את הקונגרס הציוני הראשון ממינכן לבאזל. במקרה אחר שיתפו החרדים הקיצונים והרפורמים פעולה ופעלו יחד ללא לאות כדי לסכל את הצהרת בלפור. אף שההגינות מחייבת לציין שבעקבות עליית הנאצים לשלטון חל שינוי מה ביחסם של מקצת הרפורמים לציונות, עד היום רוב מנהיגי הרפורמים מביעים דעות אנטי ציוניות רדיקליות.

דוח מרכז ליב"ה מאוקטובר 2016 מלמד שהארגון הרפורמי "רבנים למען זכויות אדם" מהווה כיום את אחד מראשי החץ הרעילים ביותר בקמפיין ההכפשה והחרם נגד מדינת ישראל, משתף פעולה עם הגרועים שבאנטישמים ברחבי העולם ותומך מוצהר ב-BDS.

תמוה אפוא, מה לרפורמים ולכותל המערבי?

ובכן, הכותל חשוב לרפורמים כמו שהר הבית חשוב למוסלמים. אלמלא היו אתרים אלה חשובים ליהודים בכלל ולאורתודוכסים בפרט, הם לא היו מעניינים לא את המוסלמים ולא את הרפורמים. במשך מאות שנות שלטון האסלאם בארץ ישראל הייתה ירושלים עיר נידחת ומוזנחת ואפילו "שומר המקומות הקדושים", המלך פייצל מסעודיה, שביקר בירדן כמה פעמים ב-19 השנים שמזרח ירושלים הייתה בשלטון ירדן לא הטריח עצמו לירושלים אפילו פעם אחת.

ירושלים אינה מוזכרת בקוראן כלל וכשם ש"קדושתה לאסלאם" אינה  אלא פיקציה פוליטית שהומצאה לניגוח ישראל והעם היהודי, כך גם "כמיהת" הרפורמים לכותל המערבי לאחר דורות של התכחשות לארץ ישראל ולירושלים אינה אלא פיקציה פוליטית שנועדה לנגח את היהדות האורתודוכסית, למלא את קהילותיהם המתרוקנות שההתבוללות אוכלת בהם בכל פה ולהתקבע בתודעה הציבורית הישראלית. הר הקודש והמקדש מעניין את הרפורמים עוד פחות מהשבת. עדיין יש רפורמים הפוקדים את הטמפלים בשבתות, אך אין אפילו רפורמי אחד המייחל לבניין בית המקדש ולחידוש עבודת הקרבנות.

אפילו כהני הדת הרפורמית אינם נוהגים להתעטף בטלית ולהניח תפילין אלא בטקסים מסוימים בטמפלים. פשיטא שלולא המניע הפרובוקטיבי לא היה עולה על דעתה של אף פמיניסטית-רפורמית להתייצב מדי חודש בחודשו ברחבת הכותל המערבי כשהיא עטופה בטלית ועטורה בתפילין, שני פריטים ששולמית אלוני הגדירה בזמנו כ"סמלים המבהקים ביותר של פולחן הגבר ביהדות" (עפ"ל).

בניגוד לרפורמים, הרבי מסאטמאר היה עקבי ולאחר מלחמת ששת הימים סירב להכיר בריבונות ישראל על ירושלים המאוחדת ואסר על חסידיו להגיע לכותל המערבי אלא ברשות מלך ירדן. הרפורמים שרובם אינם אזרחי המדינה, אינם ציונים יותר ממנו וכמוהו מסרבים אף הם להכיר באיחוד ירושלים ותומכים בחלוקתה ובמסירת כל המקומות הקדושים לשלטון איסלאמי. כל זה לא מונע מהם, ברוב חוצפתם, לדרוש ממשלת ישראל להפעיל את ריבונותה כדי לאכוף את גחמותיהם על שטח שאין הם מכירים בריבונותה של ישראל עליו. אבסורד כבר אמרנו?

אינני מתרגש מאיומי ה"קרע עם יהדות ארה"ב" ו"קיצוץ התרומות למדינה" אם זו לא תיכנע לתכתיבי הרפורמים. לא מצאתי נתונים מהימנים בדבר "תרומות" של הרפורמים למדינת ישראל, ואני מפקפק בנחיצותן למדינה בעלת תוצר לנפש גבוה מרוב מדינות אירופה. יתרה מזו, אני "מעז" לפקפק לא רק בתמיכה המדינית של הרפורמים בישראל אלא אפילו (שומו שמים) בהזדהותם עם העם היהודי. בעקבות עלילת דמשק כתב מייסד הרפורמה, אברהם גייגר, בשנת 1840: "בעיני חשוב יותר לפעול כדי שיותר ליהודי פרוסיה לעסוק בכימיה או בעריכת דין מאשר לפעול למען הצלת יהדות אסיה ואפריקה, אף כי כאדם יש לי עניין מסוים גם בזה".

בתשרי תשע"ב (אוקטובר 2011), כחודש לפני מינויה לשרת העבודה בממשלת הטכנוקרטים של איטליה, התכבדתי ללוות את פרופ' אלזה פורנרו-ד'אליו ובעלה, פרופ' מריו ד'אליו, בביקורם בארץ כאורחי האוניברסיטה הפתוחה. רעייתי ואני ערכנו להם סיור בירושלים.

עם כניסתנו לרחבת הכותל שאלו אותנו בני הזוג אם הדת היהודית מתירה גם לגוים להתפלל במקום הקדוש. (משונים שכמותם, מדוע לא עתרו לבג"צ?). בתשובה ציטטתי את הפסוק הידוע מישעיהו (נ"ו ז'): "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", ונפרדנו. רעייתי לוותה את פרופ' אלזה פורנרו לעזרת הנשים ואני ליוויתי את פרופ' מריו ד'אליו לעזרת הגברים. לא שמענו מהם כל תלונה על "הפרדה" ו"הדרה". היה ברור לשניהם שזהו מנהג המקום והם כיבדוהו ברצון. קתולים חשוכים. מתי כבר יגיע הרנסנס גם לאיטליה?