בקשת המקדש בימינו

הרב אלחנן שרלו , כ"ו בתמוז תשע"ז

הכותל המערבי
הכותל המערבי
צילום: iStock

ימי בין המצרים מנכיחים בקרבנו את חסרונו של המקדש. אך למעשה, חוסר המקדש והבקשה לבניינו מלווים אותנו בכל יום ויום: בתפילה ("והשב את העבודה לדביר ביתך"), במראה הבית (אמה על אמה שאינה מסוידת), בנישואין (שבירת הכוס) ועוד. כל אדם המתפלל שלוש פעמים ביום ומקיים מצוות, שותף לבקשה לבניית בית המקדש.

עם זאת, השנים הרבות שעברו מאז החורבן, יוצרות לעיתים פער בינינו ובין המקדש. הפער הזה איננו רק נחלתם של חילונים, שאינם מכירים בחשיבות המקדש ורואים בו רעיון ישן ולא רלוונטי. גם יהודים מאמינים, המבטאים בשפתותיהם בקשה לבניין שלם, לא תמיד מבינים את ערכו של המקדש, לא כואבים בלבם את חסרונו ולא מתגעגעים.

יש התולים פער זה בקושי עם הקרבנות. לאדם בן ימינו קשה להבין זביחה של בעלי חיים בכמויות גדולות והקרבתם על גבי המזבח. אולם, מעבר לחוסר היושר המסוים שיש בטענה זו (רבים מאותם אנשים לא נמנעים מאכילת בשר כל עוד הוא נשחט הרחק מעיניהם), נראה שאין היא מעניקה הסבר מלא לריחוק מן המקדש. גם היבטים מקדשיים שאין בהם קרבנות, כגון הקטורת, לחם הפנים, המנחות, הטבת הנרות ובכלל העלייה לרגל, לא תמיד מובנים לאדם בן ימינו. דומים אנו לאדם היודע שאיבד אבידה גדולה, אך אינו יודע מה היא...

כיצד מעוררים געגוע למקדש?

דרך אחת היא דרכו של ספר החינוך, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". העלייה לחצרות בית ה' על פי גדרי ההלכה, הכרת כלי המקדש ולימוד בסדר קדשים – כל אלו מעוררים את האהבה ומקרבים את בניית המקדש. זו ודאי דרך מופלאה, וכל מי שזכה לטעום מפירותיה יודע שיש בהם בכדי לשנות את המבט על המקדש, ולהעצים את הקרבה אליו. אך עם זאת, דרך זו לא תמיד נותנת מענה עמוק לפער המצוי בינינו ובין המקדש.

נראה שעל מנת להתמודד עם הפער יש לעמול על בניית גשרים. גשרים אלו הם חיבורים בין המציאות בתוכה אנו חיים, לבין המציאות הרוחנית בה התקיים המקדש. הראי"ה קוק זצ"ל תיאר את המקדש כמקום הכולל את "רוממות אצילות ההשכלה, ואת תחתית טהרת הדם, הבשר, הדמיון והרגש" (אורות התחיה לה'). המקדש שייך לשפה רוחנית בה ה"קודש" איננו רק רעיון, והקב"ה אינו מתגלה רק ברוח. השכינה שורה בתוך בני ישראל, וממילא חיי הגוף, הדמיון והרגש, קשורים כולם בעבודת ה'. למציאות זו השלכות עצומות, שכן היא לוקחת את חייו הממשיים של האדם – האכילה והשתייה, הזוגיות והבית - ומגלה כיצד הם יכולים להיות חיי קודש.

כשם שמי שהוא "חמוֹר לאהבה" (בלשונו של הראי"ה) לא מבין איך ביטוי גשמי, פיזי, מבטא את העומק הנאצל של האהבה, כך אנו מתקשים להבין מדוע הקדושה צריכה להופיע בתוך בית, ובעבודה ממשית. מציאות זו מצריכה לימוד. מושגים כטומאה וטהרה, הקרבת החיים לאלוקים בכל יום ויום (קרבן התמיד), האכילה כקדוֹשה, וקדושתו של הייחוד הזוגי, צריכים להיות מובנים לנו. אנו נקראים לעבודה פנימית המזהה את יסוד הקודש בחיים. מתוך ההבנה מגיעה האהבה, הבקשה והגעגוע.

את היסודות לדרך זו הציבו לנו חז"ל, כאשר למדונו שגם בהיעדר מקדש ניתן לראות את הקודש שבחיים. כאשר אין קרבנות "שולחנו של אדם מכפר עליו", וכאשר אין כרובים הרי "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם", או לחילופין חלילה "כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מזיל עליו דמעות". חכמי הנסתר והחסידות לימדו שכאשר אדם מתפלל הוא יכול לקיים מעין "עלייה לרגל" – יציאה מביתו, ועליית לבו ומחשבתו לקדושה המופיעה בעולם. כאשר האדם לומד, מבין ומתחבר למושגים אלו, הרי הוא מקרב את בניית המקדש, כפי שאמרו חז"ל "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (ברכות לג א).

בימים אלו יוצא לאור הספר "עד אמצא מקום", ובו מאמרים מרבני ישיבת עתניאל והרב יובל שרלו. הספר עוסק בבקשת המקדש בימינו, ומנסה להציב גשרים ראשוניים בדרך אל המקדש.