למה להתעלל ביהודים?
למה להתעלל ביהודים?

השבוע קיבל בג"צ החלטה מקוממת מרושעת והזויה המסתכמת במשפט קצר שכתבה השופטת אסתר חיות: "לא ראיתי לנכון לשנות מן ההחלטה".

כדי להבין החלטה זו צריך לחזור שנים אחורה, אז הבטיחה המדינה להכריז על קרקעות בשכונת נתיב האבות שבישוב אלעזר במרכז גוש עציון כאדמות מדינה.  

על סמך הבטחה זו בנו התושבים בתים על קרקעות אלה, מתוך הבנה שעוד מעט יכריזו על האדמות האלו כאדמות מדינה.

שנים לאחר הבניה הכריזה המדינה על רוב השטח כאדמות מדינה אך גרעה ממנו שני פסים שעוברים תחת בתים של משפחות רבות. בחלק מהבתים השטח הבעיתי (כביכול) נמצא רק על אחוזים בודדים משטח הבית ואילו רובו המוחלט של הבית בנוי על אדמות מדינה. 

למרות שרוב הבית בנוי על אדמות מדינה בג"ץ הורה להרוס את כל הבתים שנגעו בקרקעות שבעליהם אינו ידוע. 

באחד המקרים מדובר בנגריה שרק הפינה שלה נבנתה על אותה קרקע. בעל נגריה ניסר את החלק הבעייתי כך שהיום כל הנגריה בנויה על אדמות מדינה.

לאחר הניסור הוא פנה לבג"ץ וביקש לבטל את צו ההריסה של הנגריה שעומדת עכשיו כולה על אדמות מדינה. בג"ץ דחה את הדיון בעתירה בחצי שנה. כלומר התשובה תינתן רק זמן קצר לפני המועד האחרון שנפסק להרס בישוב...

שש משפחות נוספות שיכולות לפעול בצורה דומה ולהציל את ביתם ביקשו להצטרף לתיק ולקיים דיון בהקדם כדי שיוכלו לדעת האם בג'צ יקבל את החידוש שניסור של חלק מהבית בצורה שישאר רק החלק שבנוי על אדמות מדינה יציל את הבית. השופטת אסתר סירבה לבקשה ואמרה שהדיון ישאר במועדו רק עוד חצי שנה.

ואני שואל, איך יכול להיות שבג"ץ נותן סעד דחוף למשפחות מחבלים ומחייב את המדינה לתת את גופות הרוצחים למשפחותיהם. מגן על משפחות השל רוצחים ומונע או מצמצם הרס של בתיהם, אך לא מוצא לנכון לענות לתושבי נתיב האבות האם ניסור של ה"מטר הבעייתי" יציל את הבית מ"צו ההריסה"?