ככה לא בונים את קיר הברזל

גם בליכוד מבינים שנתניהו בהתקפלויותיו באחרונה מקעקע את קיר הברזל הז'בוטינסקאי, אבל מחפשים אשמים אחרים לרפיסות ולחוסר האונים - למשל בצמרת הבית היהודי.

מנחם רהט , י"א באב תשע"ז

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1.

הליכוד במצוקה. לא רק שרים בסיעה, וח"כים שלא נושאים את השם דוד ביטן, מוקיעים את התקפלותו הביטחונית והלאומית של ראש הממשלה נתניהו, שהפיחה רוח גבית בקרב גורמי הטרור והובילה את הפלשתינים להכריז על "ניצחון אסטרטגי ענק, חסר תקדים, של האיסלם על היישות הציונית".

אפילו מצביעים משכבת ה'בייס' האלקטורלי של נתניהו, כבר מדברים בגלוי על כך שבהתקפלויותיו סיכן ומסכן את ביטחון ישראל. הערבים, אומרים בליכוד, מתחילים להבין בעקבות ההידרדרות מ"הוריתי להציב מגנומטרים" להנחיה מבוהלת להסרתם באישון לילה, שאין מלך בישראל.

אבל למה ללכת רחוק, אל אוייבינו הערבים? כבר בחצר הכי פנימית של נתניהו, למשל בעיתון הבית 'ישראל היום', מאסו ברפיסות ובבריחה עם הזנב בין הרגליים. "מיפגן חוסר האונים של נתניהו", דיווחה הכותרת הראשית, וכדי להבהיר שאין זה מקרה חד פעמי, פתחה את המוסף הפוליטי של ששי האחרון הצהרתו של נציג הימין האותנטי בישראל ח"כ לשעבר אריה אלדד: "אני מאוכזב מנתניהו, מהחולשה הקשה בהנהגתו". עד לכניעה ללא תנאי, זה לא יכול היה לקרות.  

2.

מחלקת התגובות של הליכוד, היא כנראה הגורם היחיד בליכוד שעוד מחפש מחוץ ללשכת ראה"מ אשמים למפולת. "אם יש דבר שמסוכן לביטחון ישראל, זה אנשים שיושבים בקבינט הביטחוני, והמצפן שמוביל אותם איננו טובתם של אזרחי ישראל, אלא טובתם האישית והכותרת שידליפו משם", אומרת התגובה הרשמית. הפישול אינו של נתניהו שזיגזג והרים דגל כניעה, כי אם של בנט ושקד שהתנגדו. אם זה לא היה גורלי כל כך לעתידנו, זה יכול היה להיות מצחיק.

3.

שבוע קשה של ביזיונות עבר על הקוסם שקסמו פג, ושהצטיין בהתקפלות מוחלטת מול הערבים: הזיגזוג המביך בפרשת המגנומטרים; והפגנות הכוח של ערביי ישראל: הלוויה המונית לרוצחים באום אל פאחם, שבהלווייתם זעקו ההמונים 'ברוח ובדם נפדיך פלשתין' ועל קבריהם נכתבה הכתובת: "השהידים של אום אל פאחם הכבושה"; מהומות לאומניות של ערביי יפו; ולקינוח שתי מנות: החיבוק הרהבתני עם זיו מויאל המאבטח, שהוביל למתיחות עם המלך-אביון; והחוצפה הגוברת של הסולטן ארדואן, שלעג לריבונות הישראלית וקרא לכל המוסלמים "לעלות ולהגן על הר הבית". כל זה בעידן שטובי מקורביו נחקרים בחשד לשחיתויות מבהילות וסיפסור בביטחון המדינה.  

ואם לא די בכל אלה, חשף הראיון עם בוז'י הרצוג בידיעות, פרטים מביכים על התקפלות פוליטית של נתניהו: נכונותו להקפאה הרמטית של בניה מחוץ לגושים; עשרה תיקים למחנ"צ כולל החוץ והביטחון; אימוץ יוזמת השלום הערבית שעניינה נסיגה לקווי 67'; פיסגה אזורית "שתשנה פני כל המזרח התיכון"; והמשך ההיפרדות מהפלשתינים. "היו הסכמות", גילה הרצוג והתאונן כי כשלון המהלך נגרם בשל מעורבות השר יריב לוין במו"מ.  

ודרך אגב ורק כדי למנוע תחושה שהמגעים הללו נתניהו-הרצוג מתו ונקברו בחסות השר לוין. רק השבוע דיווח עמית סגל על מיפגש נוסף בין השניים בארבע עיניים, שהוקדש, איך לא, לפוליטיקה. "‏הרגלים ישנים מתים לאט", כתב סגל השבוע. "נתניהו והרצוג נועדו היום לפגישת העידכון החודשית. באמצע הפגישה התבקש המזכיר הצבאי לצאת, והשניים שוחחו על פוליטיקה".

4. שלא יהיה ספק: נתניהו עצמו הוא עילוי. אבל גם נהנתן כרוני, כנראה יותר מכל קודמיו. נכון, קשרי החוץ של ישראל התרחבו בתקופתו למימדים שלא ידענו בעבר הנראה לעין, וגם הכלכלה התייצבה והתחזקה והציבה את ישראל בחזית המדינות האיתנות כלכלית. וכל זה עדיין בסדר.

אלא שאם כל ההישגים הללו אינם זוכים לגיבוי של קיר הברזל הז'בוטינסקי, שעיקרו שילוב של עוצמה והרתעה, נחישות והתמדה וכבוד לאומי, כי אז אין קיום של ממש גם לשאר ההישגים. אף אחד במזרח התיכון ובעולם אינו מעוניין בעסקים עם יישות מתרפסת ורופסת.

ונתניהו כנראה מוותר על משנת קיר הברזל הז'בוטינסקאית. הוא אמנם ינק בביתו מפי אביו עם חלב אימו, אך מפנה לה עורף. קיר הברזל מת. אין הרתעה, אין נחישות, אין התמדה, אין כבוד לאומי. יש התקפלות וזיגזוג ורמיסת כבוד ישראל, במזרח תיכון שבו כבוד לאומי הוא ערך עליון (ע"ע ירדן, מצרים ועוד).

את ניפוץ קיר הברזל בידי האיש שנבחר על מנת לבצר אותו, לא אומרת התקשורת העויינת. זה מה שאומרים אנשי הגרעין הקשה בליכוד, בפוסטים הנכתבים בקבוצות סגורות של פעילים, שפתוחות רק בפני אנ"ש.

הנה למשל אבחנתו של זאב בן יוסף, נציג מייסדי הליכוד במרכז, במזכירות ובהנהלת הלשכה, בעניין לקיר הברזל שנשכח: "הוויתור על גלאי המתכות מהווה טעות קריטית, שעלולה לגרום לנו בטווח הארוך שפך דם, הרבה יותר כבד מאשר במקרה שהגלאים היו נשארים על מקומם. קיר הברזל הז'בוטינסקאי, שהוא הסיכוי היחיד שלנו לעמוד מול מאות מיליוני אוייבינו, משמעו לא כוח פיזי, לא יותר צוללות ומטוסים, אלא הבעת נחישות והתמדה מול האוייב, שכל ויתור קטן מעודד אותו לחשוב שיש לו סיכוי לערער את רוחנו ולסלק אותנו מהארץ הזו, ולכן כדאי להם להגביר את הטרור".

או למשל גיל שמואלי, יו"ר חוג נאמני חירות בליכוד: "נתניהו לא מסוגל להכריע מצבים, ולא מיבצעים. כך היה בצוק איתן ובכל ארבעת המבצעים שניהל בעזה ללא הכרעה, וכך גם בהתנהלותו בטרור הר הבית. הוא מסוגל לבלום, אך לא לנצח. וזה הטרגדיה שלו: כושר ביטוי וכתיבה מעולים ושר חוץ מצויין, אך במבחן המעשה מתגלה כישלון לאומי ואכזבה קשה בעם ישראל. יש צורך לאומי להחליפו במנהיגות ימנית ציונית לאומית בתוך הליכוד, שתוכל להתמודד ולנצח בעתיד אירועים מסוג זה".       

או מוטי א', מירושלים: "המהומות ביפו, הקריאות באום אל פאחם והטרור שבדרך, כולו תוצאה של הכניעה של נתניהו להמון הערבי. כל מי שעיניו בראשו ויודע טיפת היסטוריה, ברור לו כשמש, שמי שמקרין חולשה מזמין טרור ומהומות ומאבד את כושר ההרתעה. במעשיו בהר הבית סיכן נתניהו את ביטחון ישראל. יש אובדן שליטה. הערבים משתוללים בכל הארץ בגלל הכניעה של ביבי לוואקף, שסיפקה להם דלק ומרצ להבעיר את המדינה".

5.

אכזבות בתוך הליכוד, סקרים הלא מחמיאים, חקירות של מקורבים, מקעקעים את קיר הברזל, שבלעדיו ספק אם תהיה לנו זכות קיום בג'ונגל האופף אותנו. לא פלא שהליכוד הרשמי בפאניקה. ואת מי הם מאשימים? את האחרים. רק לא אנחנו, אנשי 'אין עוד מלבדו'.