מה לוקחים מיום כיפור?

מסע בין המילים שאמרנו בתפילה. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י' בתשרי תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי, בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי, לְךָ לִבִּי וְכִלְיותַי, לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי – כך נפתח יום הכיפורים בעדות המזרח, בפיוט העתיק של רבי אברהם אבן עזרא. יש מנהג לומר אותו גם בדקות חייו האחרונות של האדם, אם הוא מסוגל לכך.

הפיוט הזה הוא כמובן לא שיר יחיד בתקופה הזו של השנה. מאחורינו חודש שלם של פיוטים וניגונים, מאז תחילת אלול. גם במהלך היממה הקרובה החזן ועימו כל המתפללים ישירו לא מעט. עולם הניגון נחשב לעולם גבוה יותר מעולם הדיבור. זו דרך טובה יותר לבטא את מה שקורה אצלנו בפנים. אפשר לראות זאת בהבדל בין גל"צ לבין גלגלצ, כלומר בין החדשות לבין הפלייליסט. בתחנה אחת אנחנו מתווכחים בדיוני שמאל-ימין בלתי פוסקים, אבל בשנייה אפשר לשמוע לא מעט שירים שעוסקים במכנה המשותף הכי עמוק – הנשמה

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי – בכל העדות ובכל הנוסחים, המתפללים מכריזים בתחילת התפילה: כל הנדרים וההתחייבויות שלנו מהשנה הקודמת – בטלים. אנחנו משוחררים מכל מיני תיוגים ותוויות. שמנו על עצמנו לאורך השנה, מאז יום הכיפורים הקודם, הרבה הגבלות והגדרות שחונקות אותנו. "אני לא יכולה", "שום דבר לא ייצא מהילד הזה", "אין סיכוי שבן הזוג שלי ישתנה".

אף אחד לא קבע מראש שמישהו שחצן, קמצן או עצלן. פעם בשנה יש איזה restartשמאפשר לאפס את המערכת ולהתחיל מחדש. איזה מזל. יום חג לבחירה החופשית, יום תזכורת לכך שאנחנו לא רובוטים ויכולים לבחור בין טוב לרע ולהתחיל מחדש בכל פעם. יום שבמידה מסוימת מאפשר לשנות לא רק את העתיד, אלא אפילו את העבר. למחוק ממנו חלקים חשוכים ורעים, ואפילו להצליח לצמוח מתוכם.

לא סתם כתוב במקורותינו שיום כיפור, שנתפס אצלנו רק כיום צום, הוא בכלל יום שמח. "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים", נאמר בתלמוד. עד כדי כך. כשקראתי מה חכמינו כתבו לאורך הדורות על היום הזה, חשבתי שאולי בעצם צריך לאחל: יום כיפור שמח.

בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְּקִצּו. וּמִי לא בְּקִצּו. מִי בַּמַּיִם. וּמִי בָּאֵשׁ. מִי בַּחֶרֶב. וּמִי בַּחַיָּה. מִי בָּרָעָב. וּמִי בַּצָּמָא. מִי בָּרַעַשׁ. וּמִי בַּמַּגֵּפָה – הקטע הזה מתפילת "ונתנה תוקף" מדבר על חוסר הוודאות, על שבריריות חיינו. בשנה שעברה עוד היו איתנו פה מאיר בנאי, אהובה עוזרי, יעקב נאמן, מאיר איינשטיין, ליאונרד כהן וטטיאנה הופמן. לפני כל התפילות אנחנו מתפללים, קודם כל, לחיות. חובש מד"א אהוד אמיטון כתב לקראת יום הכיפורים הזה את הקטע הבא: "מי באש? הישוב נווה צוף שגדלתי בו והוצת על ידי מחבלים. ומתוך האפר קמנו כעוף החול לאחדות של קהילה וצמיחה. מי בחרב ומי בחיה? משפחת סלומון הי"ד.

אלעד, חיה ויוסי. היינו שם בשטח, בזירת הפיגוע. מי במים? רק לפני שבוע בחופשה באילת, ביצעתי פעולות החייאה ארוכות על טובע בחוף הים שבסופן נקבע מוות. וגם בראש השנה, בתפילת מוסף ביום השני, האפליקציה הופעלה והתריעה על טביעה בחוף מפרץ האהבה ליד נחשולים ומוקד הכוננים של מד"א התקשר שאני הכונן הקרוב ביותר. יצאתי לשם ושוב הים לקח.וכמה יבראון? שמונה הלידות שהייתי חלק מהן במהלך השנה, והעתידות לבוא בשנה הקרובה".

הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ – המילים האלה הפכו למטבע לשון. ראובן ריבלין, אברום בורג, אהוד ברק ועוד פתחו כך נאומים דרמטיים בקריירה שלהם, אבל המקור הוא ביום כיפור – שליח הציבור ניגש להתפלל תפילת מוסף ופותח בהצהרה שכולה ענווה. לפני כמה שנים, ב"פסטיגל גיבורי העל", אחד השירים הפופולריים היה: "אני רוצה להיות מספר אחד, רוצה להיות יחיד ומיוחד, אני רוצה להיות הכי מכולם, אני רוצה לכבוש את כל העולם, אין הפסד יש רק ניצחון".

אז זהו, שלא. לא כולנו יכולים להיות "יותר מכולם" ובחיים יש גם הרבה הפסד ולא רק ניצחון. ובכלל, מהו הפסד או ניצחון? להיות מספר אחת? ואם אתה מספר שתיים או מאתיים, אז כלום לא שווה? יום כיפור הוא היום להזכיר לנו את זה. 24 השעות האלה מכניסות אותנו לתודעה אחרת. הרב חיים נבון כתב על כך לקהילתו במודיעין לקראת יום כיפור: "אנשים אומרים: 'אף אחד לא יודע איך קראו לסגן של בר כוכבא'.

אבל אני דווקא יודע: קראו לו יהושע בן גלגולה. וגם אם לא היינו יודעים את שמו - אז מה? פעם שאל אותי מראיין: איך היית רוצה שהעולם יזכור אותך בעוד 100 שנה? השבתי לו: העולם לא יזכור אותי בעוד 100 שנה. אני מקווה שהנינים שלי יזכרו אותי בחיבה ובהערכה, וזה המירב שאדם כמונו יכול לקוות לו. אני מניח שאזכה בהערכת ניניי לאו דווקא אם יחשבו שהייתי ווינר, אלא אם ידעו שנאבקתי בכבוד במאבקים שהחיים מזמנים לאדם, גם באלו שהפסדתי בהם. אי אפשר להיכנס ליום הכיפורים כשאתה ווינר. גם הכהן הגדול היה פושט ביום הזה את בגדי הזהב המפוארים שלו, ולובש בגדי לבן פשוטים. ביום הכיפורים אנו מצהירים בשמחה: אני לוזר".

אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דפִי וְלָשׁון הָרָע. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה. יָעַצְנוּ עֵצות רָעות. כִּזַּבְנוּ. כָּעַסְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. מָרִינוּ דְבָרֶיךָ. נִאַצְנוּ. נִאַפְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. פָּגַמְנוּ. צָרַרְנוּ. צִעַרְנוּ אָב וָאֵם. קִשִּׁינוּ ערֶף. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ וְתִעֲתַעְנוּ-  זהו הווידוי בתפילה, לפי סדר האלף-בית. הוא מופיע לאורך סידור התפילה שוב ושוב, ונהוג להכות בו באגרוף על החזה. מכאן הביטוי "להכות על חטא". כלומר, תודעה של ענווה היא רק ההתחלה. לאורך יום כיפור יש גם רגעים שבהם צריך להודות באשמה. להכיר בכך שאנחנו לא מושלמים, וששגינו הרבה בשנה החולפת, ואף לפרט. חשבון נפש הוא לא תהליך קל. עדיף להדחיק ולהמשיך כרגיל. לאורך כל השנה, הכול נמדד אצלנו ב"חוקי" או "לא חוקי". אם מישהו לא הורשע – הוא כבר זכאי לגמרי. אבל ביום כיפור המטרה אחרת. אנחנו לא מנסים לקחת עורך דין טוב כדי לרמות את השופט, אלא לנהל בעצמנו את משפטנו. לקחת אחריות.

לאחרונה פורסם יומנו האישי של גיל-עד שער ז"ל. בעקבות הפרסום פנתה אליי מרים בן-סירא, אימו של עודד בן סירא בן ה-22 מניר עציון שנפל בצוק איתן. מתברר שגם היא מצאה יומן אישי של בנה, ומתברר שעודד ערך חשבון נפש מקיף לא רק ביום כיפור, אלא לאורך כל השנה, מתוך ניסיון מתמיד לשיפור עצמי. וכך הוא כתב לעצמו: "הרגשת סיפוק תהיה לי רק מעמידה בדברים שאני רוצה מעצמי. עבודה על המידות. אני כבר לא מכיר את עצמי לפעמים, באמת. להפסיק לשקר לעצמי, לאחרים, להפסיק לשחק משחק, להיות אמיתי, אחרת מה שווה אם הכול הצגה? שיהיה קצת נחת עם עצמי וסיפוק. גם כשקשה בצבא לא לוותר על עקרונות וערכים, אחרת הם לא באמת ערכים.

כשקל זה לא שווה. לתת גם לנפש, לנשמה, שוב לא לשכוח מה חשוב". ובהזדמנות אחרת הוא כותב לעצמו: "במה אני טוב? לב טוב. זה מתבטא בדאגה לאנשים, רצון לעזור, שמח, מביא הרבה שמחה למקומות שאני נמצא בהם. אני חייב לחזור לעבוד על המידות שלי כבן אדם כי אני מרפה קצת בזמן האחרון וזה עושה לי רע. להיות אמיתי, ללמוד, להיות ישר וטוב".

וּבְכֵן תֵּן כָּבוד לְעַמֶּך,  תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ, וְתִקְוָה טובָה לְדורְשֶׁיךָ, וּפִתְחון פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ – רגע, למה אנחנו מבקשים כבוד ותהילה? בגלל האגו שלנו? אנחנו רוצים להיות אימפריה? הסתכלתי לאחרונה על שקף המחלק את אוכלוסיית העולם לפי דתות. יש בעולם 2.3 מיליארד נוצרים, המהווים 31% מהאוכלוסייה. יש גם 24% מוסלמים, 16% ללא דת, 15% מאמיני הינדו, 7% בודהיסטים ובסוף, בפרוסה הכי הכי דקה בעוגה המצוירת, כמעט בלתי נראים, הופיעו היהודים. 0.02% אחוז. 14.5 מיליון. זהו. לא יאומן כמה אנרגיה, כמה אהבה וכמה שנאה אנחנו מושכים. הבטתי בנתונים והבנתי שהסיפור שלנו הוא לא הכמות, הוא האיכות. אנחנו לא בתחרות הורדות ידיים כוחנית עם אף אחד, כי לא ננצח בה.

אנחנו לא מתפללים לכבוד כדי להיות הכי חזקים, אלא כדי שהשקפת העולם שלנו תזכה לכבוד, שהאמת שלנו תקבל הכרה וחשיבות. זו לא רק ההבנה של העולם את שיבת ציון המודרנית. המלחמה ב-BDS היא רק ההתחלה. מכאן אנחנו יכולים להיות השראה לעולם כולו. בשורת התשובה של יום כיפור והיכולת של האדם לתקן היא ממש סקופ מטלטל בעידן של ספק ושל דיכאון. אבל היהדות היא עוד עולם מלא ועשיר. די אם נזכיר את השבת ואת המסר המהפכני שלה אלינו בתקופה הנוירוטית שבה אנו חיים. הרב קוק כתב על כך פעם: "צריך להשריש, שתכלית המטרה של הלאומיות של ישראל, אינה חוזקנו לעצמנו וכבישת העמים, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כי אם מפני שהלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלמות לכל העולם כולו, בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי".

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ - במלחמה בינינו לבין אויבינו, יש הרוגים ונפגעים. השנה מנינו כאן בישראל 19 כאלה, מאז ראש השנה שעבר: יוסי קירמה ולבנה מליחי נהרגו בפיגועי ירי בירושלים, חגי בן ארי נפצע בצוק איתן ונפטר השנה מפצעיו, גיא כפרי נהרג בפיגוע ירי בחיפה. בפיגוע דריסה בטיילת ארמון הנציב נהרגו שירה צור, ארז אורבך, שיר חג'ג' ויעל יקותיאל, אלחי טהרלב נהרג בפיגוע דריסה, חנה בלדון נהרגה אחרי שהגיעה לכאן בחילופי סטודנטים מלונדון, ועימם הדס מלכה ממג"ב וכמיל שינאן והאוויל סתאווי שנרצחו בפיגוע בהר הבית.

חיה ויוסף ואלעד סלומון נרצחו בפיגוע בנווה צוף, ועם תחילת השנה – נרצחו בהר אדר אור אריש, סלומון גברייה ויוסף עותמאן. הם נהרגו כולם כשליחי ציבור, רק כי הם היו שם ולא אנחנו. הם לא נהרגו כי הם יוסי או שיר, לא בגלל אישיותם הפרטית, אלא בגלל זהותם ואמונתם. לכן גם שוטרים דרוזים או מאבטח מאבו-גוש שקושרים את גורלם בגורלנו ומסייעים לעם היהודי בשובו לארצו – הופכים לצד במלחמה הזו. מדי שנה אנו מזכירים את ההרוגים של השנה החולפת, ומבקשים – בשמם – שהצדק והחיים יביסו את הטרור והאלימות. שהטוב ינצח.

אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה – תפילת נעילה. רגע החתימה. "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". הרב אבינדב אבוקרט, רב ורואה חשבון, אמר ביום כיפור שעבר לקהילתו בגבעת שמואל כך: "אנחנו עוד קרובים לתחילת שנת הלימודים. שמתי לב, בגן הילדים, שבכל פעם שאבא או אימא רוצים ללכת, הילד נאחז בבגד שלהם, לא מרפה ולא עוזב. ממש מושך ומחזיק בעקשנות. למרות שהוא יודע שבסוף אבא ילך, הוא בכל זאת מתעקש ונאבק. למה? מה הטעם? הסיבה היא: הילד מנסה לחטוף עוד רגע עם אבא. עוד רגע של קרבה, חיבוק, חום וקשר. נדמה שזה מה שאנחנו עושים עכשיו. מבקשים עוד רגע של תפילה וקדושה, חוטפים עוד דקה של הימים הנוראים, לפני הנחיתה אל ימי החול והשגרה".