אל תהי צדיק הרבה
אל תהי צדיק הרבה

אינני פמיניסט, אינני תומך "ידיעות אחרונות", אינני תומך בדיבור על מיניות באופן המוני ושטחי, אך בכל זאת עבר עלי משהו בימים האחרונים. בין שאר הפוסטים והכתבות שתיארו הטרדה או פגיעה מינית פגשתי פוסט אחד ש"עשה לי את זה".

הגברת נועה אריאל סיפרה בחשבון הפייסבוק שלה את אשר עברה בילדותה (הדברים מתפרסמים פה בהסכמתה). הסיפור קשה, נוקב וכואב. אמנם כל סיפור של אישה שעברה פגיעה קשה ומטלטל, אך הסיפור הזה "הוריד לי את האסימון".

נעה היא אישה תורנית שגרה בישוב תורני מאד בגב ההר, תושבת יצהר שאינה חשודה כפעילת הקרן לישראל חדשה ולא בפמיניזם רדיקלי דורסני. עובדה זו שוברת את המחשבה (הכל כך טיפשית אך גם מובנת) שהמאבק הזה הוא נחלתן של שמאלניות אנטי דתיות.

בנוסף, הסיפור מפריך את המחשבה שבעיה זאת היא עניינם של נשים חלשות ומסכנות בלבד. הכותבת היא אישה פעילה, שמחה, מלאת חיים, יצירה ועשייה, שאינה חוששת להביע את דעתה במגוון נושאים. והנה מתברר שמאחורי השמחה, העוצמה והעשייה מסתתר כאב גדול. אגב, נעה עצמה פועלת ועושה למיגור התופעה, ואף העלתה הצגה מושקעת ומקצועית שמגבירה בצורה עדינה את המודעות לעניין, ומנהלת דף פייסבוק פעיל שמרכז מידע על הפעילות ומגביר את המודעות לעניין.

אבל המשפט הכי כואב והכי חודר בדבריה היה: "קראתי לזה 'הפגיעונת שלי'. אז זהו שזה לא פגיעונת, ולאחרונה אני מבינה כמה זה כואב בעומק, וכמה זה מנהל חלקים כל כך גדולים ממי שאני". כלומר, עשרות שנים לאחר הפגיעה, היא עדיין חיה, היא עדיין כואבת והיא עדיין מנהלת את האדם. מול המחשבה הנפוצה (הכל כך טיפשית אך גם מובנת) שאומרת: "בסדר, זה לא נעים, אבל מה כבר קרה? תתקדמי הלאה!" באה העדות הפנימית הזאת ומציבה לנו בפנים את גודל השבר.

סיוון רהב מאיר ואחריה חה"כ בצלאל סמוטריץ כתבו מאמרים חשובים ובריאי מחשבה שמצביעים על הבעיות הרבות שישנם בקמפיין "גם אני", קמפיין שהתחיל באופן מאורגן והפך לפרץ של כתיבה המונית. הם כל כך צודקים, ובכל זאת, אני חושב שאין לדכא זעקה פנימית גדולה, עמוקה וחיונית בגלל חששות אלו.

באופן יומיומי, שוטף ומתמשך, מתבצעת פגיעה חמורה, מכוערת וקשה, במאות אלפי ילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגברים. זוהי פגיעה קשה שפוגעת בתפארת עם ישראל ובקדושתו בחיי הכלל, ומשאירה צלקות קשות ורעות גם בחיי היחיד. והנה, לאחר עשרות שנות שתיקה מלאה או יחסית, קמה זעקה אדירה נגד הדבר הזה, מהלך שמאפשר למאות אלפים להרים את ראשן ולספר את אשר הדחיקו כה הרבה זמן במחירים כה כבדים, ולפתוח בתהליך ריפוי אישי ובתהליך ריפוי לאומי.

המאבק נעשה בצורה לא מדויקת ועם הרבה בעיות. אך – האם נדכא תביעת חיים כה צודקת, כה מוסרית, כה ישראלית וכה תורנית בגלל החששות והסיגים שבה?

אכן, כדבריו של חה"כ סמוטריץ', מצחיק (או עצוב) שהמוביל של הקמפיין בארץ הוא עיתון "ידיעות אחרונות" ואחיו Ynet , שיחד עם חבריו בMako ובערוצים ואתרים נוספים מהווים הם עצמם מקור מרכזי לאווירת ההטרדות והפגיעות, בהיותם מרכז של החפצת האישה וגירוי וחיטוט ביצרים בצורה הכי נמוכה. הנה, באותו גליון ממש פרסם "ידיעות" כתבה מפרגנת למייסד פלייבוי...

אך למדנו מרבותינו ומסבינו, שלא נמנעו מלתמוך ומלהשתתף בשיבת ציון, למרות שהיא אורגנה על ידי תנועה שהצהירה ש"אין לה דבר עם הדת". בהיסטוריה של עם ישראל ובחיים של יחידים היו תנועות ודרישות שהיוו פרץ של אידאלים טובים. נכון שזה לא נוהל בתוך גבולות מדויקים, אך בדיעבד למדו להכיר בבסיס הטוב שקיים בהם (מבלי להצדיק את הסיגים). הבעיה היא לא ש"ידיעות אחרונות" מוביל פה את המאבק, אלא שאנשים יראי שמיים לא הרימו אותו.

נכון שישנם אנשים רבים יראי שמיים, רבנים, אנשי ציבור ומטפלים, וכן ארגונים למען מוגנות, שפועלים באופן אישי וציבורי ועושים רבות מאד לעזור לנפגעי העבירות ולמנוע פגיעות נוספות, אך עדיין כל אלה הם טיפות בודדות ומחסומים קטנים לשטף עכור. דרך המאבק שנוהל בשבוע האחרון היא בעייתית, אך אין אני מעז לבטלה ולזלזל בצעקה הענקית כל עוד לא הצעתי משהו מדויק יותר. אין אני תומך בקמפיין של גורמים בעייתיים, אלא בתנועת החיים ההמונית של הנפגעים. הקמפיין היה רק נפץ שחולל פיצוץ אנרגיה כבושה ואיפשר לנפגעות רבות להתחיל להרים את ראשן מעל פני המים ולקבל אומץ להגן על כבודן, למחות ולהתמודד.

דרכו של עם ישראל בדיבור על נושאים אלו היא פנימית ועדינה, אך בדיעבד, לאחר עשרות שנות הדחקה וחוסר הצלחה לבלום את התופעה, לאחר שפרצה זעקה עממית רחבה משכבות שונות בעם ישראל (וגם בעולם כולו) אין לבטל אותה. אם נבטל את המאבק הזה בגלל שיקולים וחששות הגיוניים, אנו פוגעים ב-2 עמודים כל כך מרכזיים של עם ישראל. הראשון שבהם הוא שמירת הצניעות והחיים הישראליים האיכותיים והפנימיים, שהם היסוד החשוב של עם ישראל, והשני שבהם הוא הפגיעה הגדולה בחייו של אדם אחר, הטלת מום וכתם שילווה אותו עשרות שנים. מיליוני נשים וגברים סובלים ומתהלכים עשרות שנים עם כתם שחור בתוכם, ויש פה סוף סוף דרך של ריפוי, אז איך אפשר לדכא את זה? אולי נהיה כך צדיקים בסעיפים הקטנים, אך את הבעיה הגדולה והעגומה לא פתרנו.

נכון, לא מספיקה ההצפה הראשונית, וחשוב לעשות אחר כך תהליך של עיבוד בטיפול אישי או קבוצתי, טיפול לנפגע וגם לפוגע, וחשוב שגם החברה באופן ציבורי תמנף את הזעקה ואת ההתעוררות לביצוע צעדים לאומיים וקהילתיים באופן מסודר יותר ובונה יותר,  אך חשוב לדעת שלפעמים צעקה והיעזרות מושכלת באור השמש הן חלק מטיפול. כי גם אם אישה תציל את עצמה ותלך לטיפול אישי, זה לא יעזור לרבות מאד מאד אחרות שלא מעיזות לעשות את זה, אך הקמפיין הזה מאפשר להן. פתאום הן מבינות שזה לא רק הן, וזה לא הן אשמות. נפגעים/ות שחששו להיחשף כדי לא להיחשב כחריגות וכפגועות, רואות שהן לא לבד ושהן יכולות לדווח על זה בלי להיחשב לא נורמליות ולא בסדר.

היינו מעדיפים שתהיה דרך התמודדות יותר ביישנית וענווה עם הבעיה, אפשר למשל לערוך כינוס גדול נשים בכל ישוב וקהילה, כינוס שבו יועלו דברים ויועבדו בהנחיית גורמים מקצועיים, אך בכינוסים כאלה נפסיד המון נשים שאינן משתייכות לקהילה מסוימת ויפסידו את המהלך החשוב הזה. אפשר גם לחשוב על רעיונות אחרים למיגור הפגיעה ההמונית, אך העובדה היא שעד עכשיו אף אחד לא הצליח להעלות את הנושא למודעות ולפוטנציאל להתקדמות בצורה כה חזקה כמו במהלך האחרון.

הלוואי שנזכה שניהול המאבק יעבור מגורמים שהם מגדולי הפוגעים בנשים והמשפילים את כבודן אל אנשים המכירים באמת ובעומק את כבוד האדם, את כבוד האישה, את חשיבות החינוך האמיתי והפנימי, והנלחמים בזרמים העכורים שמובילים גורמים שליליים.

נפעל ונזכה שכל תחומי החיים יודרכו וינוהלו על ידי אנשים המחוברים לאילת אהבים ויעלת החן, התורה, שהיא, כשהיא באה מתוך בריאות נפשית ודרך ארץ, הינה המענה הטוב, המעצים המחייה והמאיר לנפש האדם.