כופין על מידת סדום

שום פלפולים משפטיים לא יטשטשו את האג'נדה הפוליטית העומדת בבסיס הפסיקות ההזויות הללו, ומחוסר האיכפתיות לזכויותיהם של המתיישבים.

הרב יאיר פרנק , י' בחשון תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

עצם הזכרת המילה 'סדום' מתקשרת אצלנו לרשעות ואכזריות נוראה. בימינו הביטוי 'מעשה סדום' אף עוסק בפגיעה בזויה בזולת בהקשר של עריות.

ואכן, כבר בהליכת לוט לסדום התורה מעידה – "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד", וכן בפרשתנו, קודם הפיכתה – "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".

לאור כך, לא מובן מדוע חז"ל קוראים ל'מידת סדום' למעשה שהוא קטן הרבה יותר, ולכאורה נראה שאף אין בו שום עבירה כלל.

הגמרא בכתובות (קג.) מספרת על אדם שהשכיר את הריחיים שלו, ובתמורה קיבל עליו השוכר שיטחן בשבילו את החיטים. לאחר זמן ביקש בעל הריחיים שמעתה ואילך ישלם לו השוכר כסף (ולא עבודה). הגמרא מכריעה שאם אין לשוכר אנשים אחרים שבאים לטחון – הוא יכול לסרב, ולומר למשכיר שחוזה השכירות היה שהתשלום הוא רק בעבודה. אולם – אם יש לו הרבה אנשים שבאים לטחון אצלו (וממילא אין לו הפסד בכך) - אסור לו לסרב, והוא חייב לשלם כסף למשכיר. ולכאורה – מדוע ? הרי הוא יכול להתעקש על מה שכתוב במפורש בחוזה ?!  אומרת הגמרא – "כגון זו כופין אותו על מדת סדום". דוגמאות נוספות מצאנו בבבא בתרא (יב:) ובבא (נט.), ואין כאן המקום להאריך בהם.

דהיינו – אע"פ שמדובר כאן במצבים שהאדם יכול לכאורה לדבוק ב'מידת הדין', ואכן ע"פ הדין אין הוא חייב כביכול ללכת לקראת חבירו, חז"ל מחדשים שכופין אותו על ה'נוקשות' הזו כיוון שאין לו שום הפסד בכך, ומכריחים אותו לעשות עם השני חסד.

ועתה, השאלה היא כפולה – מדוע אכן 'כופין על מידת סדום' ? אולי האדם לא כל כך נחמד, אבל מאיזה סמכות ורשות אפשר לחייב אותו על כך ? והשאלה השנייה, בה פתחנו, מדוע לקרוא למצב כזה 'מידת סדום' ?!

מצאנו מעין זה כבר במשנה במסכת אבות (ה,י) – "ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום". לדיעה הראשונה ההבדלה הברורה בין מה 'שלי', ומה 'שלך', היא מידת כל אדם, 'מידה בינונית' (והיא טובה יותר מאדם המטשטש את כל הבעלויות – " שלי שלך ושלך שלי עם הארץ"). אולם, לדיעה השנייה במשנה – עצם ההבדלה הזו מורה שלאדם לא איכפת כלל מחבירו, וכל מה שבליבו הוא – 'שלי שלי', והיא מידת סדום. המאירי (על המשנה שם) מסביר שבמצב המתואר במשנה יש לאמיתו של דבר קצת חסרון לאדם, ולכן לדעת הראשונה האומר שלי שלי שלך שלך היא מידה בינונית. אולם, אם אין לאדם כלל חסרון (כפי המתואר בגמרות שהבאנו למעלה) – לכל הדיעות מדובר ב'מידת סדום', וכופין עליה.

ונראה שיש כאן יסוד עמוק מאוד. הרשעות לא מתחילה ממעשים נוראים. היא מתחילה – מחוסר האיכפתיות הבסיסית לזולת. מחוסר רצון יסודי לתת, להיטיב. 'שלי שלי', ואין לי שום עניין לעזור לך. אם זו היא תנוחת הנפש היסודית, הרי שהאדם עלול בסופו של דבר לבוא לידי כל חטא כלפי הזולת. יתירא על זאת, גם אם לא פגע כלל בזולת – עצם התפיסה הזאת היא 'סדומיות'.

האנטיתיזה לקפאון הנפשי הזה הוא אברהם, שמידתו חסד ואהבה, ומבקש לקיים בפועל הטבה וגמילות חסדים עם הבריות. 'עולם חסד יבנה'. "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

ועל כן, לא רק שמידה זו נקראת 'מידת סדום', אלא אנו - בני אברהם, מצווים להתרחק ממנה. ולפיכך אמרו חז"ל – 'כופין על מידת סדום'. לא מדובר כאן רק בהתנהגות 'לא ראויה', אלא היא הופכת להיות בעם ישראל להתנהגות נגד מידת הדין שלנו. הצפייה היסודית שיהודי יהיה בעל חסד היא חלק מדיני תורה (ועיינו גם ברמב"ן דברים ו,יח על מצוות 'ועשית הישר והטוב').

מכאן אנו למדים כי כל הקיום שלנו הוא מכח הרצון הבסיסי להטיב לזולת, ולולא זאת – אין משמעות לכל התורה כולה. כפי שאמר דורות לאחר מכן רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". ושורש העניין הוא שכל מטרת הבריאה כולה היא רצון ההטבה האינסופית של ה' יתברך, ועל כן יכולתו של האדם להתדבק בה' יתברך היא ברצונו להיטיב לזולת. וכפי שרגיל היה האדמו"ר מפיאסצ'נה לומר - 'הדבר הכי גדול בעולם, זה לעשות טובה למישהו אחר'

_________

ומכאן, כמה מילים בענייני דיומא. בשנים האחרונות, עת עסקנו בהתמודדות נגד גזירת ההרס על הישוב עמונה, וכיום – בסכנה העומדת לפתחם של משפחות בתי נתיב האבות, חזרה ועלתה שוב ושוב הטענה מפי אנשים שונים – בסופו של דבר מדובר כאן בחוק, וחוק חייבים לקיים. שומא עלינו להסיר את המסך מההיתממות זאת.

אכן, 'דינא דמלכותא דינא', ויש לכבד ולקיים את מערכות החוקים בכל מדינה בה אדם גר (ואין כאן המקום להאריך בכל הצדדים ההלכתיים בזה). אך זאת יש לדעת – החוק יונק את כוחו משוויוניותו כלפי כלל האזרחים, ויותר בעומק – ממוסריותו. ועל כן, חוק ומשפט שאינו שוויוני – הרי הוא בכלל  'חמסנותא דמלכא' (עיינו נדרים כח. ועוד). חוק ומשפט שאינו מוסרי, וכל שכן שהוא נגד התורה ממש – הרי שאין לו תוקף כלל. וכפי שאומרים העולם – 'גם בסדום היו חוקים', אך אוי למי ששמר עליהם, באמירה 'דינא דמלכות סדום דינא'.

נקודה זאת יש להבהיר ולהדגיש לעצמנו, ולמי שבאים כלפינו בטענה זו. אי אפשר לומר 'יש שופטים בירושלים', כאשר אנו יודעים שלא מדובר במערכת משפטית שוויונית, אלא באכיפה סלקטיבית, שבאה מתוך עמדה פולטית ברורה הגורסת – היהודים הינם כובשים של אדמות יהודה ושומרון, והם לכל היותר בגדר אורחים, ולפיכך  יש לצמצם בכל דרך את התיישבותם.

שום פלפולים משפטיים לא יטשטשו את האג'נדה הפוליטית העומדת בבסיס הפסיקות ההזויות הללו, ומחוסר האיכפתיות לזכויותיהם של המתיישבים. כאמור לעיל, לא רק ששוויון אין כאן, אלא גם תפיסה שהיא נגד התורה שמכוחה אנו באים לקיים מצוות ישוב ארץ ישראל.

מתוך הבירור העולה מהתמודדות זאת, עולה מתוכנו ביתר שאת התפילה – "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, וּמְלֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים". "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".