השמאל שכח את מורשת ברל

כל עוד לא תתנצל המפלגה האחראית למחדל הנורא על ההרפתקה שלתוכה גררה את מדינת ישראל, לא תהיה לה תקומה.

ד"ר רון בריימן , כ"ט בחשון תשע"ח

עצמי

"עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא. בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות ... אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק".

דברים אלה לא נאמרו על-ידי השר והאלוף רחבעם זאבי (גנדי), או על-ידי איש ימין "קיצוני" כלשהו. הם נאמרו על-ידי אחד מגדולי הוגי הדעות של תנועת העבודה, ברל כצנלסון. הם נכללו בנאום שנשא במועצת "איחוד פועלי ציון – התאחדות" ב- 1937, לפני שמונים שנה, לפני היות מדינת ישראל, "הקו הירוק", "כיבוש" ו"שטחים". הם נאמרו בימים שבהם השמאל היהודי-הציוני דגל בחזון ההתיישבות; בימים שבהם על השמאל היהודי-הציוני טרם השתלט ה"חזון" להעביר דווקא את היהודים מסביבות שכם אל קו החוף והסוף.   

"דור שאינו מכיר את אביו ואת אמו לא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך" כתב ברל כצנלסון בהזדמנות אחרת. השמאל של היום תוקף בזעם את דברי מנהיגו, אבי גבאי, שזה עתה נבחר, על כי הוא מראה סימנים שמא יש לו לב ימני ואנושי. השמאל של היום לא רק מתרחק מן השורשים היהודיים והציוניים ורואה בהקמת מדינה לאויב את חזות הכל, ולו במחיר טרנספר גזעני למאות אלפי יהודים, אלא גם מתרחק ממורשתו של  ... ברל כצנלסון.

ציטוט ידוע יותר מדברי ברל הוא מתוך נאום 1 במאי שנשא בשנת 1936. וכך אמר מי שהיה ממנהיגי השמאל אבל היה במקביל יהודי וציוני גאה: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב- 1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי.

אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט". וכאמור, הדברים לא נאמרו על-ידי איש ימין "קיצוני" כלשהו. הם נאמרו על-ידי אחד מגדולי הוגי הדעות של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, ונכללו בנאום פומבי. היש מי מבין מנהיגי השמאל של ישראל 2017 אשר מסוגל לחזור על ואל חזונו של מי שהוביל בעבר את האידיאולוגיה שלו?

ידועים גם דבריו של ברל כצנלסון בפני מדריכי 'המחנות העולים' ביום תשעה באב באותן שנים: "כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר 'נגאלנו' כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולביזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלג'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ'שויון זכויות' ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובברית המועצות הקומוניסטית - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל הימים, יום גורלנו".

ועוד אמר לאותם מדריכים צעירים של תנועת הנוער הסוציאליסטית: "גם אידאה זקוקה לקרקע תחוחה בה תוכל להעמיק שורשים. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושתם הדורות ... מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".

ואילו היום, השמאל תוקף בזעם את דברי מנהיגו, אבי גבאי, שזה עתה נבחר על כי הוא מראה סימנים שמא יש לו לב ימני ויהודי. הפרשנים הפוליטיים החושבים שקיים מחנה שמאל-מרכז רואים באמירותיו ניסיון למשוך קולות מן המרכז, ומתעלמים מכך שמשבצת המרכז תפוסה על-ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהוא הסמן השמאלי בממשלתו ובמפלגתו, שטרם התנער מנאום בר-אילן, ואשר ממשיך בפועל בהקפאת הבנייה בירושלים, ביהודה ובשומרון, אפילו בימים שאחרי אובמה.

מבחינה פוליטית, דבריו הנכונים לכשעצמם של גבאי, אינם מעבירים קולות מימין לשמאל אלא בתוך השמאל, מהעבודה למרץ. השמאל הקיצוני, זה שהתנער אפילו מאחיזת העיניים של היותו ציוני, הוא המרוויח העיקרי מדבריו של גבאי.  

אבי גבאי מעיד על עצמו שהוא דוגל בהצגת דבריו ולא בהשמצת היריב. אבל, כבר עם בחירתו, אבי גבאי התחיל ברגל שמאל ובמקום לפעול ברוח "נאה דורש, נאה מקיים" הוא פעל בניגוד להכרזתו. כבר בנאום הניצחון שלו תקף אבי גבאי את ראש הממשלה נתניהו והצטרף בכך למקהלת השמאל/תקשורת. שאנשיה מרבים להתקיפו כמי שמרבה שסעים ומדנים בישראל. ומה עשה אבי גבאי בנאום הניצחון? פתח בהסתה.

הוא בחר לחזור אל המדמנה המכוערת והשקרית של הצגת ההתיישבות כמי שבאה על חשבון ערי הפיתוח, או בשפתו: עמונה מול דימונה. שוב דרך ההסתה של השמאל הקיצוני יותר והקיצוני פחות, לשסות את תושביהן של ערי הפיתוח כנגד המתיישבים והחלוצים. פרשני השמאל/תקשורת, כצפוי, גמרו את ההלל על דבריו ואמרו שבנאומו הארוך כלל גבאי את כל מה שצריך היה להיאמר, ולא ביקרו את ההסתה המיותרת הנ"ל, המצביעה על דרכו הצפויה של האיש, למרות הופעתו הרעננה, שכביכול פונה לדרך הפייסנות.

מה שלא נכלל בנאומו של גבאי, ומה שפרשני השמאל/תקשורת אפילו לא הרגישו בחסרונו, היה התנצלות על דרך אוסלו ועל תרבות השקר האורווליאנית שאפיינה אותה. כל עוד לא תתנצל המפלגה האחראית למחדל הנורא על ההרפתקה שלתוכה גררה את מדינת ישראל, לא תהיה לה תקומה. אבי גבאי יכול להחזיר את המפלגה הוותיקה לאמת הציונית ולמורשתו של ברל כצנלסון רק אם יכיר תחילה באחריותה לכך.