השלום עם מצרים וחורבן הציונות

מנחם בגין שהנהיג תנועה שמעולם לא היתה לה תנועת התיישבות משמעותית, החריב הכל בחתימת עט ותמורת נייר

ד"ר מיכאל בן-ארי , ו' בכסלו תשע"ח

מיכאל בן ארי
מיכאל בן ארי
צילום: תומר נויברג, פלאש 90

ארבעים שנים לבואו של סאדאת לארץ וכאז כן עתה, המילה 'שלום' מהלכת קסם ומותירה את מה שמכונה 'הימין' בהלם מוחלט. נתניהו מנהיג המחנה הלאומי, מצטדק שלו רק היה 'סאדאת בצד הפלשתיני' ..., והרצוג מתגעגע געגועים עזים לבן דמותו של מנחם בגין, זה שהביא את ה'שלום' עם מצרים.

רשימת הקניות אותה הגיש סאדאת וקיבל עד הגרגיר האחרון של טאבה, ידועים. בהסכם זה, קבע בגין את התבנית 'שטחים תמורת שלום', והמצרים הקפידו, לא להותיר אצלנו ולו גרגר של 'אדמת מצרים'. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נקבע תקדים של עקירת יישובים יהודים, כשבנוסף תבע סאדאת, גם את 'ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני', בגין חסר עמוד השדרה האידאולוגי נכנע גם לתביעה זו.

והוא היה ראש הממשלה הראשון שבעצם הכיר בזכותו של עם אחר על ארצנו, הראשון שילד את התינוק המפלצתי, שכשהוא היה דרדק, קראו לו בשם המכובס 'אוטונומיה', והיום הוא 'רשות פלשתינית', 'חמאס עזה', ו'שתי מדינות לשני עמים'.

את כל האסון הזה הביא עלינו בגין, שתמורת נייר הוא שלל את זכות בעלותו של העם היהודי על ארצו. אולם מכל הדברים הללו הידועים מכבר, מסתתר מהלך היסטורי הרסני שאף עליו אחראי מנחם בגין.

26 יישובים פורחים הוקמו ע"י ממשלות העבודה (המערך/השמאל) בחבל ימית ובאופירה. חלקם המכריע ישובים חקלאיים שהפכו את חולות המדבר למה שהם כינו ובצדק: 'חולות הזהב'. צעירים, רובם בני ההתיישבות העובדת ובני התנועה הקיבוצית דור שני ושלישי, הגיעו אל הדיונות השוממות בשליחות חלוצית ועשיה ציונית של התיישבות והוצאת לחם מן הארץ.

תוך זמן קצר קיימו את דברי בנביא 'ישושום מדבר וציה ותגל הערבה ותפרח כחבצלת', בלי תאילנדים או עבודה זרה אחרת . הייתי בן 18 כשהגעתי לראשונה לישוב שדות, אחד מיישובי חבל ימית. החממות כיסו את חולות המדבר. משאיות טרקטורים ומלגזות הובילו את תנובת הארץ, ועליהם צעירים נמרצים עם בגדי עבודה כחולים דהויים וכובעי טמבל, כמו פעם, כמו בשירים, כמו בנהלל כמו בדגניה. לילדי חבל ימית היתה מקהלה, השירים שהם שרו היו הסיפור שלהם, הסיפור של העשייה הציונית, המרגשת ומלאת חיות.

אני מתקשה להיזכר היכן טמנתי את חוברת השירים, עדות נשכחת לעשיה החלוצית הזאת. ובכל זאת בראש עדיין מהדהד בית מאחד השירים: פה היו החולות הלבנים, נודדים ועוברים בשריקה, עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר, ובנינו חומה ירוקה.

ואז הגיע סאדאת, ואז מנחם בגין שהנהיג תנועה שמעולם לא היתה לה תנועת התיישבות משמעותית, החריב את הכל בחתימת עט ותמורת נייר. יש לציין, שמנחם בגין וממשלתו היו נדיבים מאוד לחלוצים מפריחי המדבר. סכומי עתק גולגלו אל המתיישבים החלוצים. כשהמסר המתבקש, קחו את הכסף, שימו בצד את הציונות, את העשיה החלוצית, את האידאלים עליהם נבנתה המדינה.

במהלך זה שם מנחם בגין סוף לציונות של ההתיישבות העובדת, למה שמכנים 'הציונות החילונית' (לטעמי, עשיה ציונית, היא הגשמה של דבר ה' ביד עבדיו הנביאים לכן הגשמתה היא כל כולה אמונית, ודאי לא חילונית, גם אם המובילים אותה מסתפקים בכיפת שמים).

בגין, קבע את התקדים שכל ערך ניתן לקנות בכסף. את התקדים שאין באמת ערכים שכדאי למות למענם. שבורסה, מדדים, מציאת חן, אני ואפסי, אני וחשבון הבנק שלי, עולים על ערכים שהפכו את הארץ הזאת משממה לגן פורח.

עובדה כואבת היא, שמאז חורבן חבל ימית, התנועה הקיבוצית ובני המושבים חדלו להיות תנועות חלוציות ומיישבות. גרעיני הנח"ל החזיקו מעמד עוד זמן מה, מכח האינרציה, אך חטיבת הנח"ל שהיתה חוד החנית של הנוער החלוצי המיישב, הפכה לאחר חורבן חבל ימית לעוד חטיבת חי"ר שבינה לבין התיישבות יש רק את הזיכרון של 'סובי סובי ממטרה', אך את פניני האורה החליף בגין במשקיעים בבורסה.

בשולי הדברים נזכר בדברים שאמר מו"ר הרב כהנא בהקשר זה: 'אינני רוצה לאבד את ארצי לא במלחמה גם לא בשלום'.