ישראל אשר בך אתפאר

כל חייו ופועלו היו שאיפה תמידית "לשכון בצומת שבין היהדות והחיים העכשוויים; בהלכה, בהגות ובחיי המעשה"

ליאור לביא , י"ב בכסלו תשע"ח

ערוץ 7

בין טבע ליצירה

התרבות, האמנות והיצירה האנושית מהוות ביטוי מובהק לצלם הא-להים שבאדם. היכולת לקחת חומר גלם טבעי, ראשוני, לעבד ולעצב אותו כחומר ביד היוצר, על מנת ליצור ממנו יצירה חדשה, היא יכולת אנושית ייחודית. ביסוד היכולת הזאת נמצאת תכונת ההתגברות על הטבע, ראיית מה שקיים בו בכוח ולא רק בפועל וניצול משאביו כדי לממש את הרעיון והחזון של האדם היוצר.

ההאצה העצומה שביצירה האנושית הטכנולוגית בדורנו מביאה עמה לפתחנו שאלות רבות – תורניות-מוסריות, הלכתיות, אתיות, חינוכיות וחברתיות. דומה שאין יום שלא נשמע בו על פיתוח טכנולוגי כלשהו – מעולם הרפואה ועד למכשירים החכמים, המשתכללים והולכים, שכמעט כל אחד מאתנו נושא בכיסו לכל מקום. כל פיתוח והאפשרויות שנפתחות בפנינו על ידו, כל פיתוח והדילמות הכבדות שהוא מעורר.

מה אמורה אפוא להיות ההתייחסות העקרונית שלנו ליחס בין הממד הטכנולוגי - המפַתח והיוצר, לבין הטבע הנברא כמות שהוא?

השופר והחצוצרות

כשנה לפני פטירתו, פרסם מרן הראי"ה זצ"ל בשבועון 'התור' (כט באלול התרצ"ד), את מאמרו 'השופר והחצוצרות' (נדפס במאמרי הראיה א עמ' 147-146). במאמר זה מברר הרב את היחס העקרוני בין הצד הטבעי (=השופר) לבין הצד הטכני (=החצוצרות). לדבריו, עם כל נחיצות החידושים הטכנולוגיים לשימוש האדם, הם גם מטילים עליו חובה ואחריות גדולה:

"וכשם שאנו מתהלכים עם חוקי הטכניקה, וחייבים ללכת בהם גם כן בהתאמה עם חוקי התורה ויפעת אורה... ונלמד את עצמנו ואת כל עמי הארץ אשר יראו כי שם ד' נקרא עלינו, כי הטכניקה האנושית נוצרה לשמש את העולם והחיים, הנועדים על פי דבר ד' להיות חיים תמימים וטהורים כאשר עשה א-להים את האדם ישר, והיא (=הטכנולוגיה) צריכה לא לבלע ולהשחית אלא להיעשות טפל לקיומו של העולם בטהרת טבעו הבריא והרענן, על פי מהלך חוקי הטבע אשר ברא א-להים חיים ומלך עלם להחיות בהם את בריותיו".  

בהמשך דבריו, מבאר הרב שמאז חורבן בית המקדש אנו תוקעים רק בשופר המסמל לדבריו 'יהדות טבעית', וכשייבנה בית המקדש נשוב לתקוע בחצוצרות המסמלות 'יהדות טכנית'. "השאיפה האמיצה שלנו היא להקים קרן בשני חלקי היהדות הללו - הטבעית והטכנית..." אלא שכל עוד מצב האומה לא שלם, בגלות, אין בכוחו של העם להקים את שני החלקים הללו גם יחד.

יעקב, עשו וישראל

המאבק הלילי של יעקב אבינו עם ה'איש', "שרו של עשו", ועם עשו בכלל, משקף את אותו מתח קיומי שניטש בין עולם העשייה המתוחכם, שבו שולטות ידי עשו, לבין עולם האצילות; "חיים תמימים וטהורים כאשר עשה א-להים את האדם ישר" של יעקב התם, הישר, יושב האוהלים.

עם שיבתו ארצה, מחויב יעקב אבינו להתעמת עם זהותו המתחרה של עשו כדי לאמת שידיו רב לו גם בשדה העשייה של עשו; לא רק בעולם הרוח האצילי והתמים אלא גם בפיתוח וביצירה האנושיים; בטכנולוגיה, כשזו איננה מנותקת מן הטבע הישר. זהו התנאי המתבקש להקמת אומה שתוכל לקרוא בשם ה' א-ל עולם.

בכך הוא זוכה בשם 'ישראל' המבטא הן את צד היושר והתום הטבעיים, והן את צד השררה והשלטון  "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל", וכדברי המלבי"ם: "שיש בך כח א-להות מצד הנפש שהיא חלק א-לוה ממעל וכח אנושי מצד החומר". הן את קולו של יעקב התם והן את ידיו וכשרונו המעשי של עשו.

ישראל אשר בך אתפאר    

נשמת מורנו הרב ישראל רוזן זצ"ל נשלחה לדורנו על ידי קורא הדורות מראש כדי להגשים את ייעודה הגדול של מדינת ישראל, כמדינה שתכליתה ומגמתה לקרוא בשם ה': "ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד" (אורות  ישראל ו, ז).  

כל חייו ופועלו היו שאיפה תמידית "לשכון בצומת שבין היהדות והחיים העכשוויים; בהלכה, בהגות ובחיי המעשה" (מתוך המבוא לספרו 'נקודת מבט'). אך טבעי הוא, שספרו האחרון, שיצא לפני כארבע שנים, נקרא "בחצוצרות בית ה'" לאור דברי הראי"ה הנ"ל. וכדבריו בהקדמת הספר:

"השופר מייצג את העולם הטבעי והחצוצרות מסמלות את העולם הטכני, מעשה חרש ידי אדם. "בחצוצרות וקול שופר נריע לפני המלך ה'" ועלינו לעבוד את בוראנו בשני המישורים הללו ולהעלותם בקנה אחד. במכון 'צומת' אנו מריעים בחצוצרות לפני ה' אלוקינו, ומכוונים אותן כלפי מעלה..."

אין כל ספק שמפעליו הרבים: הפתרונות ה'הלכטכניים' של מכון 'צומת' לביצור שמירת השבת במוסדות המדינה, שנתון 'תחומין' המקיף את כל תחומי ההלכה והחיים המודרניים, מִנהל הגיור הלאומי מטעם הרבנות הראשית שבראשו עמד, ועוד שלל מיזמים שבהם היה שותף פעיל, הינם עדות חיה לקיום הרמוני בין קולו של יעקב לידי עשו. ובזהותו המלאה: "ישראל אשר בך אתפאר".