היד החותמת תיקצץ

הרב אברהם וסרמן , י"ב בכסלו תשע"ח

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

המדינה חוגגת 70 להחלטת האו"ם 181 לתקומת מדינת ישראל, באישור תכנית החלוקה. באותו זמן, כשרבים נהרו לחוצות לרקוד ולשמוח, היו מי שישבו בביתם בוכים ועצובים.

כך תיאר זאת הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, בנאום ידוע בו "ניבא" את מלחמת ששת הימים:

"לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים " וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ " ( יואל ד ).

כן, איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו... כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה' – הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!

באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים – לא יכולתי אז לשמוח...בא אל ביתנו...הגאון ר' יעקב משה  חרל"פ זצ"ל... מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: " מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ".

לכאורה צדקו הרבים שיצאו בריקודים, שכן לראשונה הכירו אומות העולם בזכות היהודים למדינה, עלייה חופשית, וביטול המנדט הבריטי השנוא.

הצעה כזו עלתה בעקבות פרעות ה'תרצ"ו (36'), והתגובה החריפה של הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד, היתה "היד החותמת תיקצץ"!

וכך אמר בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל (תרצ"ז):

"יש לנו ספר תורה קדוש אשר נאמר עליו תורה ה׳ תמימה, ואם חסרה אות אחת הרי  זה  פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. ולכן רק אנשים כאלה אשר להם  העוז המר לקרוע גזרים מתורתינו התמימה הקדושה, הם הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל  אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ה׳ של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו, מוסרים את נפשנו על  כל  אות ואות ועל  כל  מנהג שבישראל, בשום אופן לא נוכל להסכים  לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה." 

ההשוואה בין התורה והארץ אינה משל בלבד. אם מקבלים אותן כמתנת-אלוהים, אין לאדם רשות להכריז על ויתור.

מאידך, רבים מביאים את החלטת הסוכנות הפרגמטית לקבל את תכנית החלוקה כנבונה, לעומת הסכלות הערבית שדחתה אותה. הדחיה הערבית עומדת וניצבת גם היום, במחנות הפליטים הקיימים מאז מחמת העצמאות, תוך אמירה ברורה שהם דורשים לשוב למקומותיהם. עליבות החיים של אנשים אלה, מהווה כביכול תמיכה להוכחה בדבר אותה סכלות. אלא שהסבלנות הערבית משתלמת. בשנים האחרונות מתרבים יהודים התומכים במידה כזו או אחרת ב"זכות השיבה". מפלגת-ימין מציעה להחליף שטחים עם הערבים ולפיה חלקים גדולים של מדינת ישראל בגבולות 48 ימסרו לערבים. המדיניות הרשמית של ישראל 'שתי מדינות לשתי עמים', שחזרה ונאמרה אמש בחגיגות השבעים לחלוקה, שבה ומציעה לאויבינו את נחלת אבותינו.

כבר עתה, מדינת ישראל מתמודדת עם השתלטות ערבית-בדואית על שטחי הגליל והנגב, וחדירה מסיבית לתוך ערי ישראל. כך חוזרים אט-אט לתכנית החלוקה.

לאחר עיסקת שליט כתב אמיר אורן ב'הארץ': "במאזן ההיסטורי נחלו השבוע תנועת ההתנגדות הפלשתינאית והקנאות המוסלמית ניצחון כביר. הן יזמו מהלך, ביצעו אותו, החזיקו מעמד והכניעו את ישראל. כך הוכיחו שהסבלנות משתלמת, שהזמן הערבי מנצח את הזמן המערבי, שלנוכח אורך רוח אין משמעות לעליונות הצבאית והטכנולוגית. ואם כך, אולי בכל זאת יש סיכוי להעלים את ישראל, בחלוף העשורים...".

מדינת ישראל השיגה עד כה הישגים חשובים, אלא שהם נסמכים על גישה זמנית, משהו בנוסח המלך חזקיהו, המגיב על בשורת-החורבן העתיד לבוא לאחר מאה וחמישים שנה "הלא אם שלום ואמת יהיה בימי" (מלכים ב,כ).

המדינה זכתה למתנות-שמים והתרחבה מאוד בעקבות מלחמות בהן ניצחה את האויב. אלא שגישת החלוקה, המצויה אף במסמך המכונן – מגילת העצמאות – שבה ומקצצת בהישגים. כך מתקיימת בנו אמרתו של הרב זמבה "היד החותמת תיקצץ". כשמתבצעים קיצוצים באדמתה של ארץ ישראל, בדרך לשוב ל"גבולות אושוויץ" כהגדרת אבא אבן.

עוד לא מאוחר ואפשר לתקן, לצקת שוב את היסודות, לשוב אל ההבטחה האלקית, להרים את המבט מעבר למצוקות השעה.

הדברים הסותרים שנאמרו אמש, חזון הנביאים מחד ושתי מדינות מאידך, הינם החמצה חוזרת של הזדמנות תיקון. אין שיבה לחזון הנביאים ולארץ המובטחת ללא הארץ בעצמה.

כשנשוב לחזון הנביאים, בטוחים בצדקת תורתנו, בהבטחה האלוקית ומימושה בידינו, נזכה גם לשלום. הסבלנות משתלמת.