ירושלים בירת מדינת היהודים

לעולם היהודי ולא רק למדינת ישראל, ירושלים היא בירתו מאז ומעולם

פרופ' שמואל סנדלר , י"ט בכסלו תשע"ח

שמואל סנדלר
שמואל סנדלר
צילום: עצמי

רק חשיבה בלתי שגרתית כשל בן גוריון הביאה לכך שירושלים תהיה בירת מדינת ישראל ולא קורפוס ספראטום  (Corpus Separatum) - גוף נפרד שיהיה בשליטה בין-לאומית, כמו שהוצע בתכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 47'.

רק נשיא בלתי שגרתי כמו דונלד טראמפ יכול להזיז נושא כה טעון כהכרה בירושלים בתור בירת ישראל. ואינני בא להשוות בין שני האישים.

במבט לאחור מתברר שלקראת סוף מלחמת השחרור, צה"ל היה יכול לכבוש את העיר העתיקה ולאחד את ירושלים. בן גוריון כראש ממשלתה הזמנית של ישראל הבין שאם הוא יאחד את העיר, ארגון האומות המאוחדות והקהילה הבין לאומית יכריחו את ישראל לוותר עליה לטובת הפיכתה לעיר תחת משטר בין-לאומי. חלוקת העיר בין יהודים וערבים (הממלכה  ההאשמית)  "הרגיעה" את הדרישה לבינאום העיר.

ב-11 בדצמבר 1949, יומיים לאחר  שהתקבלה ההצעה האוסטרלית באו"ם לבִנְאום מלא של ירושלים ברוב מוחץ ומחייב של יותר משני שלישים מהקולות, ב.ג. כינס ישיבת ממשלה, ובה התקבלה ברוב קולות דרישתו להעביר לירושלים את הכנסת, מושב הממשלה, לצד משרדיה.

שמונה עשרה שנה לאחר מכן אוחדה העיר. ועתה, שבעים שנה לאחר החלטת האו"ם על בנאום העיר, מכיר הבית הלבן בירושלים כבירת ישראל.

ההכרה של טראמפ לא תעבור בשקט. הקהילה הבינ"ל תגעש. כמובן שגם העולם המוסלמי.  אולם הדרך של הציונות המדינית מעולם לא הייתה מלווה בפרחים. ישראל של גבולות 1949 הייתה שונה מזו של 1947, וזו של היום מורחבת לעומת זו של גבולות 1967. כך גם יהיה לגבי ההכרה של ירושלים.

טראמפ הוא נשיא שונה מקודמיו ובגלל זה הוא יכול להתגבר על המחסומים של מחלקת המדינה ומוסדות אחרים האחראים על עיצוב מדיניות החוץ האמריקאית. הוא עדיין לא זכה ללגיטימציה מלאה בארצו ובממסד של ארה"ב. אולם הצרוף של הכרה של הבית הלבן המתבססת על הכרת קונגרס מ-1995 בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, תגבר על כוחות הבירוקרטיה של וושינגטון.

כל נשיא אמריקאי רגיש ל"ירושה" ההיסטורית שלו. הכרה בירושלים כבירת ישראל תיזקף לזכותו וזאת בניגוד לנשיאים קודמים שקיוו שהתקדמות בנושא הישראלי-פלסטיני תיזקף לזכותם ולכן נמנעו מלהכיר בירושלים כבירת ישראל. 

כנראה שהנשיא הנוכחי אשר מנסה גם הוא לקדם את פתרון הסכסוך, למרות כישלונות קודמיו, החליט שהוא מתעלם מהקונוונציה שמעמדה של ירושלים ייקבע במו"מ בין ישראל והפלסטינים. אולם לאור רצונו לפתור את הסכסוך יש לצפות ל"תיקונים" ולאיזון ההצהרה בעקבות התגובות שתבואנה מבירות ערביות, ממנהיגי העולם המוסלמי, ובעיקר מהרשות הפלסטינית.

למרות שהנשיא הזה פחות רגיש ללחצים בינ"ל, יש להניח שהוא חש שבירה ערבית אחת שמאוד חשובה לו לא תשבור את הכלים בעקבות ההכרה. למרות שלא נראה זאת במישור הבינ"ל, ריאד אינה מייחסת אותה חשיבות לירושלים כמו שמייחסות לה רבת עמון או רמאללה. הערים הקדושות לאסלאם נמצאות בשטחה ותחת ריבונותה, ומעמדה של ירושלים איננו מתקרב לחשיבות של מכה ושל מדינה. בית המלוכה הסעודי ישתתף ב"חגיגה" הבין-מוסלמית נגד ההצהרה אך לא ישבור כלים בעקבותיה. וזה מה שחשוב לטראמפ.

לעומת זאת, לעולם היהודי ולא רק למדינת ישראל, ירושלים היא בירתו מאז ומעולם. בן גוריון הבין זאת ב1948-9 ולכן העביר אליה את הממשלה מתל אביב.  ב-1967, עם שחרור העיר העתיקה, דרש שלא לוותר עליה. החשיבה הריאל-פוליטית שלו - בצד החזון - הצליחה. ההכרה של וושינגטון 70 שנה מאוחר יותר מאששת הנחה זו. על ממשלות ישראל להמשיך בחכמה ובנחישות את המשך המאבק עליה.