ה"רוטשילד" של הימין

אסור שהמלחמה בשחיתות תהיה נחלתם של אנשי “האופוזיציה”, מתנגדי “הכיבוש”, או המייחלים לשלטון השמאל.

ד"ר יועז הנדל , ל' בכסלו תשע"ח

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

במוצ”ש הבא אני הולך להפגין. לא בתל־אביב אלא בירושלים. לא “נגד” אלא “בעד”. בעד שלטון החוק, בעד האיזונים והבלמים במדינת ישראל. בעד המאבק בשחיתות באשר היא.

אני מודה שההפגנות ברוטשילד דחקו אותי לפינה. קל היה לי להתנגד למסרים מההפגנות בפתח־תקווה. אני סומך על היועץ המשפטי והמערכת שלו שיעשו את עבודתם לפי הראיות, ולא משנה מה התוצאות. המתקפה על מנדלבליט הייתה אנרכיסטית, קונספירטיבית. סמכתי גם על המפכ”ל מהיום הראשון שמונה על ידי נתניהו וארדן. כתבתי בעדו כשתקפו אותו משמאל, ואני סומך עליו גם עכשיו, כשהקונספירציות מגיעות מימין.

הרב יובל שרלו והשתתפותו בהפגנה לפני יומיים גרמו לי לחשוב מה אני עושה. זה כנראה כוחו של רב אחד. יש לי בעיה נפשית עם הפגנות רוטשילד. אלה לא השלטים נגד הכיבוש או השלט בעד ה־BDS, אני יודע שאי אפשר להכתים עשרות אלפי בני אדם בגלל כמה קיצונים.

זה עוול בדיוק כפי שעוול להכתים את הימין כולו בגלל פרובוקציות השוליים בהפגנות. אלה גם לא הקריאות הקשות, בעיניי, לכלוא ראש ממשלה, או האמירה ההזויה מפי אלדד יניב שנתניהו ילך למלחמה כדי להתחמק מהחקירות ותוצאותיהן. זו האווירה הכללית שמונעת ממני להיות שם. המפגינים ברוטשילד טוענים שהם נגד השחיתות. גם אני. אלא שהאווירה היא גם וגם: הפגנה פוליטית נגד נתניהו והליכוד וגם נגד השחיתות. נגד הסיאוב וגם נגד הכיבוש. לא בטוח מה קודם למה, אבל אין סיכוי שאדם כמוני ימצא עצמו תחת שלטים של “הכיבוש משחית”.

כך הגעתי לדרך ללא מוצא: מקומי לא שם, אבל מקומי חייב להיות איפשהו. מקום שבו הימין מדבר נגד שחיתות. מקום שבו אפשר להיות בעד ההתיישבות ובעד מוסדות המדינה. מקום שבו מבינים שכל חשד לשחיתות צריך להיחקר, גם אם זה קרוב אליי.

לכן ההפגנה שלי במוצ”ש תהיה בעד מדינת ישראל וגם בעד ההתיישבות בה, בעד צה”ל ומפקדיו הבכירים, בעד המשטרה, צוותי החקירות והמפכ”ל, בעד הפרקליטות ומערכת המשפט. בעד מגבלות הכוח, בעד הממלכתיות שבלעדיה אין מדינה. בעד הצנע לכת, ובעד האמונה בכך שהמנהיגות – בכנסת או בממשלה – צריכה להיות מודל לחיקוי. ולא, אנחנו לא מקבלים מה שראוי שנקבל.

בימים כתיקונם יש לי ביקורת על כולם: האקטיביזם השיפוטי, אוזלת היד המשטרתית בטיפול בפשיעה חקלאית והסחבת בבתי המשפט. אלה לא ימים כתיקונם. הביקורת תימשך, אבל היא לא קשורה לצורך הקיומי בתיקון.

המחנה הלאומי חייב עכשיו להרים קול מוסרי. אסור שהמלחמה בשחיתות תהיה נחלתם של אנשי “האופוזיציה”, מתנגדי “הכיבוש”, או המייחלים לשלטון השמאל. זו טעות ערכית, ולא רק בגלל שיקולי התועלת וזליגת המנדטים – אלא בראש ובראשונה מפני שנדרש מאיתנו להסתכל במראה.

אני מקווה שלא אעמוד שם לבד בכיכר ציון. ישראל הראל, שהקים את המכון לאסטרטגיה ציונית, הסכים לקחת חלק ולהיות שותף. אני מקווה שיבואו אנשי התיישבות שניקיון כפיים חשוב להם, שיבואו בני מכינות שעדיין מאמינים באידיאות של עם ישראל, שיבואו הבית”רים של הוד והדר, רבנים שתורתם תורת חיים וספר המוסר בידיהם. לא רק פוליטיקה שבטית. אנשי ימין, מסורתיים וחרדים. הלוואי שיבואו גם השרים וראש הממשלה. אין סיבה שלא. אם “אין כלום”, לתמוך במערכות החוק במדינה שלנו זה תפקיד העומדים בראשה, לא התפקיד שלי.

ולסיום, תשכחו מהקונספירציות והאינטרסים: את הערכים האלה לא קיבלתי בתקשורת אלא באלקנה בבית הוריי, בבני עקיבא ובשירות הצבאי. לא טוב? תחליפו את הדיסקט לדור הצעיר. שלי כבר צרוב. אם יבואו אלה שאני קורא להם - אשמח. ואם לא, אעמוד שם לבד עם שלט ואדע שעשיתי את הדבר הנכון.

באדיבות "ידיעות אחרונות"