כשהסולידריות הסרוגה השאירה שלט: הלכתי ותכף אשוב

אבינועם הרש , א' בטבת תשע"ח

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

פגשתי אתמול בשמחה משפחתית קרובת משפחה רחוקה שלי עובדת בטבע בסניף ב'הר חוצבים', "תגיד, איפה אתם? למה לא שומעים אתכם?"

לא הבנתי על מה היא מדברת, הנחתי שזה קשור לעבודה שלה. אבל לא ידעתי מי זה 'האתם' ומי זה 'האתכם'.

"אתם זה המגזר שלך. הציונים דתיים. אלו שלא הבינו איך כשפינו את גוש קטיף במדינת תל אביב שתו קפה. זה האתם. אז מה בדיוק אתם עושים בשבילנו?"

ניסיתי להסביר לה שאין כבר כל כך 'אתם' ו'אנחנו', אם כבר חייכתי, יותר 'דתיי רצף'. אבל היא לא חייכה. אז הפסקתי. והשיחה נהייתה כבדה מעיקה ורצינית כזו.

אמרתי לה:

"אני לא הדובר של המגזר. למרות שאני באמת חושב שאין היום דבר כזה מגזר. אבל עם כל הכאב והאמפטיה, זה נראה לי קצת לא מעשי שמגזר שלם יצא בכל פעם שמפטרים אנשים להפגנה".

היא הסתכלה עליי במבט של אכזבה. או שאט נפש. או שניהם ביחד

"1700 עובדים הם לא 'בכל פעם שמפטרים'. ונניח שלא יצאתם להפגנה. עשיתם משהו אחר? אתה עשית משהו אחר? מחאה בפייסבוק? פוסט? משהו? כל משהו? זה בכלל אכפת לך?".

מאחר שלא הייתם שם, רק אספר לכם שבדיוק עמדתי מולה כמו טמבל עם קינוח ביד. נראה שהתיאבון שלי לא התרגש כל כך מכל הסיפור הזה. הלכתי על הטקטיקה הבטוחה במצבים כאלו: למזער נזקים על ידי אמירת האמת. "וואלה צודקת. אין לי מה להגיד לך. צודקת לגמרי." אבל היא לא קנתה את זה. הסתובבה והלכה.

הסתכלתי עליה, ממשיך לעמוד כמו טמבל עם הקינוח.

נזכרתי איך עמדתי בגוש קטיף, יומיים לפני הפינוי, כמה מטרים מבית הכנסת, צופה עם עוד כמה תושבים בטלוויזיה שמראה את בתי הקפה הפתוחים של בתל אביב. רציתי להקיא, איפה הלב שלכם איפה? מסתבר שאנחנו אשכרה חיים בשתי מדינות, הרהרתי בעצב.

וחשבתי שבפעם הבאה שיפנו לנו ישוב, אולי כדאי לנו פשוט לשבת בשקט, כשהסולידריות החברתית של מדינת תל אביב תדפוק נדפקות ותשאיר לנו שלט באדום בוהק:

"הלכתי ותכף אשוב. עמכם הסליחה".