ברמת השרון של מעלה

ד"ר חנה קטן , ו' בטבת תשע"ח

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

אני חולפת על פני נווה אביבים, בדרך ליום עיון מקצועי שעוסק בנושא פריון האישה המתקיים באוניברסיטת תל-אביב.

אני פותחת עיניים גדולות וסוקרת כל פרט ופרט. זהו נוף ילדותי. פה גדלתי מאז שעליתי ארצה כנערה, בשכנות לראשי הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס. לא אהבתי את השכונה. היא לא אספה אותנו לחיקה בחום, בלשון המעטה.

היינו מיעוט קטן של דתיים [היום פורחים סביב גרעינים תורניים , מדרשה, כולל, מקווה...]. שבת ברמת אביב דאז לבשה צורה של מסיבות סלוניות רועשות בגג הפנטהאוז המרהיב שמולנו, ובצאתה נערכו בזמנו הפגנות קולניות נגד בניית מקווה טהרה בשכונה...

נצרתי החלטה בליבי לגדל את ילדיי במקום של תורה. ואכן, הם צמחו לתפארת בחממה, פרחים מוגנים בערוגת ישיבת שעלבים, שושנים נטולי קוצים של חילולי שבת, בלי שנאת הדת.

והנה, לפני כמה שנים, בבוקרה של שבת קיצית, אנחנו סועדים את לבנו מתוך קדושת השבת, ופתאום בתי הגדולה מבשרת לי, כבדרך אגב, שהם מתכוננים לעבור מביתם בחצר היהודית הסמוכה לשער שכם, לגרעין תורני ברמת השרון. החתן שלנו ילמד בישיבה, היא תחנך באולפנה בהרצליה, והם ידריכו חתנים וכלות, ויעשו נפשות לתורה. ואני לא ממש מבינה.

לא עדיף לעבור לישוב ביש"ע? אבל הם רוצים להתנחל בלבבות. הילדים ילמדו בממ"ד הרגיל, לא תורני בעליל.

נשגב מבינתי. כך ליפול במודע לתוך גוב האריות? אך מקובלנו ששלוחי מצווה אינם ניזוקים... ממש כמו אצל השלוחים של חב"ד. כנראה שאת רחשי הדור לא ממש קלטתי...

והנה הזמן רץ, והם נמצאים שם מזה שמונה שנים. שם נולדו להם ילדים מתוקים, עם פאות וקוקיות זהובות, וחיוכים רחבים ועיניים טובות. פותחים את ביתם ואת ליבותיהם לשכנים, נפגשים במכולת, בקופת החולים, חיים את התדר הכלל ישראלי.

והכל בגובה העיניים הטובות. לא בהתנשאות. לא במיסיונריות. רק באהבה. מחלקים שקיות ממתקים לכל ילדי השכונה לפני החגים, מזכים את כל העיר במצות תקיעת שופר בימי ראש השנה, והכל בחיוכים רחבים.

הנאים השכנים בעיניהם? נאים.

חיים יחדיו, 'פנים אל פנים'.

אז למה יש אנשים שלגרש אותם רוצים?

ברמת השרון של מעלה - פשוט לא שונאים.

ברמת השרון של מעלה- פשוט אוהבים.