שפה מעצבת חברה מעצבת שפה
שפה מעצבת חברה מעצבת שפה

אליעזר בן-יהודה, מחולל המהפכה הלשונית בארץ ישראל המתחדשת, חזה שתקומת הלשון העברית היא אבן יסוד לתקומת המדינה, ושהדיבור בשפה משותפת הוא אחד הקריטריונים החשובים להגדרת עם הראוי לזכויות לאומיות. אמר וצדק! 

פעולתו הנמרצת של אליעזר בן-יהודה, נוסף על גורמים לשוניים וחברתיים נוספים, הכשירו את הקרקע לתחיית השפה העברית תחילה במרחב הציבורי בקרב תאים חברתיים במושבות, ולאחר ניצחון העברית על הגרמנית במלחמת השפות (1913) הפכה העברית לשפתו הבלעדית של היישוב, ותרמה את חלקה למתן לגיטימציה לתקומת המדינה.   

קרוב למאה ארבעים שנה חלפו מאז עלייתו של אב"י ארצה, וזקוקה החברה הישראלית לעוד מהפכה לשונית, אך הפעם מסוג אחר. העברית היא שפת מדינת ישראל וקיומה כשפת החברה, החינוך, הכלכלה והתקשורת אינו מוטל בספק. ואולם יש שדובריה משתמשים באוצר הבלום בה, במקרים הטובים לפגיעה במחנה היריב ובמקרים הפחות טובים ל"עליהום" תקשורתי. וכך אנחנו נעים ממתקפה אחת למשניה בחותמת הכשר של חופש הביטוי, וממנה מרוויח התוקף פופולריות תקשורתית על גבו של הקרבן הנפגע. 

'החיים והמוות ביד הלשון' אינה סיסמה פופוליסטית, אלא מציאות שעולה על כל דמיון. אפשר להשתמש בכוח המילים להשמיץ ולהחריב ואפשר להשתמש בהן לפייס ולקרב. ואולם אנחנו הישראלים מצטיינים בגידופים וניגוחים. רק לאחרונה נשברו קולמוסים רבים על מילים לא מחמיאות, בלשון המעטה. "חצוף", "פוליטיקאי כושל", "פשיסט, בניטו", "שמאלן", "לאומני", "גזען" – כולן קיבלו משום מה לגיטימציה תקשורתית ומשפטית. 

מעולם הצבר הישראלי לא אהד את התקינות הפוליטית העוטפת מילים בצמר גפן, וסלידתו אליה עמוקה כפליים בתחום הפוליטי. ה'צבריות' דורשת 'דוגריות', וזאת גם כשמדובר בניבול פה על כל צעד ושעל. נצור לשונך מרע – לא בבית ספרנו. גם אמירתו של אריסטו ולפיה האדם הוא יצור מיוחד, בעל כוח דיבור, המאפשר לו לחשוב ולתכנן ולא להיות מונע רק מדחפים ומאינסטינקטים לא כל כך נוגעת ללבנו. לנו כושר מיוחד לשבור מחיצה בין המחשבה ובין הדיבור, ולתת לסחף הרגשות לצאת מן הפה ללא סינון. האותנטיות, חוסר הצביעות וחופש הביטוי גוברים על כל לב שעלול להיפגע וזכויות האדם הן רק למשסים. 

ואולם היו ימים שהשכלנו לשים קץ למילים הפוגעניות ולהתייחס אליהן כבושה וכלימה. "התקינות הפוליטית"  מחקה מהלקסיקון  כינויים ועלבונות עדתיים ואחרים: השחורים הם "כהי עור", המפגרים הם "מאותגרים שכלית" והחרשים הם "כבדי שמיעה", נראה לי שהשכל הישר המקנה זכות לאדם שלא להיפגע ניצח בעבר במלחמה המילולית והוא הצליח להביס את היריב הפוגעני. אך עדיין לגיטימי מדי לתקוף ללא רסן את אלה האוחזים ברסן השלטון, ואין משנה מה מעמדם ומה תפקידם. 

השפה משקפת את פני החברה. אם לשונה מכוערת, כך יהיו גם פניה כלפי פנים וחוץ. לא נפתור את הבעיות הבוערות בחברה על-ידי משחק פינג פונג של השתלחויות, המסתיימות לרוב בהפסד של החברה הישראלית, אלא דרך שיח אמיתי וצודק. 

דומה שיום השפה העברית הוא יום שבו עלינו לעשות חשבון נפש ולהשתחרר מהאמירות המעמיקות את השסע שממילא עמוק בחברה הישראלית. תקומת העברית נטלה בעבר חלק לא מבוטל בתקומת המדינה, לתקומת האומה נחוצה היום לשון המשוחררת מכבלי ה'צבר' הקוצני והמתובלת במילים מכבדות ומכילות. דומה שכולנו זכאים למהפכה לשונית זו.