שבת – זה לא הכל או לא כלום

מאז קום המדינה הפכה השבת כנראה למצווה המפלגת ביותר בין דתיים לחילוניים, וממשלות אף נפלו בעקבות המחלוקות אודותיה.

ד"ר דוד ביטון , כ"ג בטבת תשע"ח

ערוץ 7

בשנת 1933 כתב המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, מכתב לאנשי קבוצת גבע בתגובה לתיאור חיי הקבוצה, על פיו כל החברים עובדים בשבת.

ביאליק הנגיד בדבריו בין הקדושה שהם ייחסו לדת העבודה לבין הקדושה שהוא ייחס לשבת. לשיטתו, אין להעצים אידיאל ׳חדש׳ ולהזניח אידיאל ׳ישן׳. יתר על כן, אידיאל השבת בעיניו הוא כוללני, אוניברסלי ומכונן בחיי האומה הישראלית:

אילו היתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי-הזהב או תפוחי-האדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו? ... ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת רוח האדם כולה. מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו. בלי שבת אין ישראל, אין ארץ-ישראל, ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות.

בשנת 1946, שלוש עשרה שנים לאחר מכתבו של ביאליק, כתב הרב עובדיה יוסף הצעיר את אחת מתשובותיו הראשונות בהלכה, בהיותו בן עשרים וחמש. הרב עובדיה נשאל לגבי שתיית יין בצוותא עם יהודי שמחלל שבת בפרהסיה. בהלכה נקבע כי יין שנגע בו גוי אסור בשתייה ובשלב מאוחר הורחב האיסור גם ליהודי שאינו שומר שבת.

בתשובתו התייחס הרב עובדיה למציאות המודרנית אשר יוצרת זהות חדשה, של אנשים בעלי תודעה יהודית אשר אינם מקיימים חלק מהמצוות. הרב עובדיה הכריע כפוסקים שטענו כי בימינו אין להתייחס למחללי שבת בפרהסיה כמי שהוציאו עצמם מכלל ישראל. בכך התנגד לתפיסת הרבי ממונקאטש, הרב אלעזר שפירא, שתמה על דברי אותם חכמים – ״וכי יש שביתה לחצי שבת?!״

בתגובה לדברים הללו כתב הרב עובדיה מעין מדרש הלכה על מערכת היחסים שבין ״שמור״ ל״זכור״:

והאם נדרוש מדעתנו לומר כל שאינו בשמירה אינו בזכירה, ולא קיים אף מצוות זכירת שבת בדברים?  זה ודאי שלא! (שו״ת יביע אומר, א׳, יו"ד, סי׳ י״א)

בכך התכתב עם דרשתם של חז״ל:

כדתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע... דאמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, דאמר קרא זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה. (בבלי, שבועות, כ׳ ע"ב)

ראשיתה של הדרשה, בתירוץ פערי הניסוח של מצוות השבת בעשרת הדברות בין פרשת יתרו לפרשת ואתחנן, פעם ״זכור את יום השבת״, ופעם ״שמור את יום השבת״. אחריתה של הדרשה, בהכללתן של נשים בפניה השונות של השבת. לפי כללי התלמוד נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולכאורה הריהן פטורות גם מקידוש ("זכרהו על היין"), שזו מצווה התלויה בזמן. רב אדא טען כי יש להתייחס למצוות העשה והלא-תעשה של שבת כמכלול אחד הוליסטי ומאחר ונשים חייבות בשמירת שבת, הריהן ממילא מצוות גם על הזכירה האקטיבית.

הרב עובדיה יצר פרפרזה הפוכה על דרך החיוב, שכל שישנו בזכירה ישנו בשמירה. מבנה מדרש ההלכה שאיפשר לכלול את הנשים בכל מצוות השבת, איפשר לו גם לכלול את המסורתי או החילוני בשולחן השבת, כחלק מתפיסת הרצף של הזהות היהודית.

גם ביאליק וגם הרב עובדיה, הגיבו אל מול תופעות חדשות שצמחו ביהדות ובישוב המתחדש בארץ ישראל. החילוני האדוק (אנשי גבע) והדתי האדוק (הרבי ממונקשט) שניהם ראו את מצוות השבת באופן טוטלי, האחד לביטולה והשני לכל דקדוקיה. דווקא הראייה ההוליסטית של השבת על כל ממדיה, היא שאיפשרה לרב עובדיה ולביאליק לעודד את החלקיות כמובילה לשלם שהוא יותר מסכום חלקיו. לשיטת שניהם, מי שבוחר לקחת חלק קושר עצמו להמשכיות הקיום היהודי, הן פיזית והן רוחנית.

מאז קום המדינה הפכה השבת כנראה למצווה המפלגת ביותר בין דתיים לחילוניים, וממשלות אף נפלו בעקבות המחלוקות אודותיה. בדרך אירונית, הדבר מחזק את היות השבת המצווה המכוננת והמגדירה את הזהות היהודית. פעמים רבות תוגדרת ההשתייכות הלאומית והדתית דרך נייר הלקמוס של 'שומר שבת' ו'אינו שומר שבת'.

בשבועות האחרונים אנו עדים לאולטימטום שהציגו שני שרים להמשך כהונתם בממשלה – או שרכבת ישראל והמרכולים בתל אביב ישבתו בשבת או שהם יתפטרו מהממשלה. נראה שהם מבקשים להפוך את שולחן הממשלה הלאומי לשולחן הפוך משולחן השבת המשפחתי של הרב עובדיה, שבו אחים יכולים לסעוד ולשתות יין יחד. אימוץ ההתבוננות על החברה הישראלית כ'זוכרת שבת', יכול להוריד את העוינות כלפי היותה לא 'שומרת שבת'. השיח החרדי-דתי-חילוני צריך לקחת בחשבון את היות החברה הישראלית מסורתית ברובה ולהבין שה'חלקי' נושא בתוכו את מרכיביו של ה'שלם'.

דוגמא לכך ניתן ללמוד מהרב משה מלכה, שהיה רבה הראשי של פתח תקוה ולפנים דיין בבית הדין של קזבלנקה. הוא הגיב לקונפליקט שיצרה השבת בין דתיים לחילוניים בשנות השמונים בפתח תקווה. המושבה הוותיקה סערה סביב פתיחת קולנוע היכל בשבת. תחילה הוביל הרב מלכה את ההפגנות נגד פתיחת הקולנוע בשבת ולאחר כשנה החליט לחדול מכך משום שראה שהדבר גרם לחילול ה׳ ולחילול שבת גדול ממה שרצה למנוע. מספר רבנים כתבו לו שעליו להמשיך להפגין ולא לחדול מכך, אחד מהם היה הרב יוסף שלום אלישיב. בתגובה לכך כתב הרב מלכה:

...יש לנו עסק עם אנשים חילונים, שהאמונה נכרתה מפיהם וכל הפגנה נגדם אינה מועילה לגדור את פרצת השבת, אלא להיפך, היא מותחת את עצביהם ומרגיזה אותם. היא מרחיבה את הקרע בין הדתיים לחילוניים, ובמקום לתקן אנחנו מקלקלים, והם חושבים אותנו לאלימים ומשחיתים. מכיוון שכל מגמתינו וחפצנו למנוע חילול שבת, ואילו ההפגנות מוסיפות שמן למדורה, לכן יש לימנע מהם לחלוטין. וכדברי הגאון ז"ל, ולעבור לשיטה אחרת: להשתמש בהסברה ובשכנוע. עלינו לקרבם לתורה בדברי חיבה, בלשון רכה, ובעבותות אהבה, ולדבר על לבם מתוך אהבת אחים. וזה יועיל יותר מאלף הפגנות, שכבר תש כוחם ובטל סיכויים לסגור את ההיכל. (והשיב משה, קונטרס למען השבת, עמ׳ 44)

הרב מלכה הבין שהשבת אינה יכולה להוות מרכיב מאיים או מפצל. אם בעבר היא שימשה נייר לקמוס לסימן שייכות לעולם היהודי, הרי במציאות שנוצרה בתקופה המודרנית, וביתר שאת עם שיבת עם ישראל לארצו - תכליתה לקרוא לשלום, לחיבור ולרצף, אף עם יהודים ש״האמונה נכרתה מפיהם״.

אין כמו לסיים בלשון הזהב של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל: השבתות והחגים הם ימי שלום וקוראים את האדם לשלום חַבְרוּתִי ומוחלט.