נאצים ופלסטינים – מצא את ההבדלים

מורשת הנאצים עברה אל הפלסטינים, וכפי שבשנות ה-30 היהודים היו עיוורים, כך גם אנחנו מתעלמים מן המשמעות של מעשי הרצח שאין להם סוף

עו"ד אליקים העצני , כ"ח בטבת תשע"ח

אליקים העצני
אליקים העצני
פלאש 90

הרב רזיאל שבח, הי'"ד, נורה למוות במלחמתו של האויב הפלסטיני נגד היהודים. אוזן הרגילה לדיווחי החדשות תמצא משהו צורם בטקסט הזה: הביטוי 'מלחמה' מצלצל קיצוני, מקסימום יש לנו כאן 'סכסוך' שאינו משאיר מקום ל'ניצחון', כי אם רק ל'פתרון', פתרון לסכסוך. ומה פתאום 'אויב'? מולנו עומד 'צד שני' או 'הצד שכנגד' ובפשטות - 'הפלסטינים'. גם תיאור מאבקם כמופנה נגד 'יהודים' נשמע גזעני. מי שהם פוגעים בו הם 'ישראלים' וזאת בגלל "הכיבוש".

לאחר כל מיתוני הלשון האלה רק פרט אחד נשאר, זועק וכואב בקיצוניות חסרת פשרות: המוות, מותו של הקרבן, שמי שטוען שנפל ב'סכסוך' גרידא, נוטל מחייו וממותו את משמעותם. ואכן, בעולם המושגים והמלים של השמאל מלחמתו של העם היהודי על זכותו לשוב לארצו מצטיירת כגחמה של קיצונים, חמומי מוח. 

נא לא להתבלבל: במלחמת העולם הגרמנים נחשבו כ'אויב', את מפלתם חגגו כ'ניצחון' וקורבנותיה נפלו ב'מלחמה'. ואפילו כשרק אזרחים מעורבים, כמו במרחץ הדמים בסוריה, מדברים על 'מלחמת אזרחים'. יחידים בעולם הם הפלסטינים, שהריגתם בנו זה 100 שנים הרבה שמות לה, מ'מאורעות' ועד 'אינתיפאדה' ורק לא: מלחמה. ומדוע? מפני שהפלסטינים אינם נחשבים אצלנו כ-'אויב'.

האמנם?

נתחיל בשם הפלסטיני שהם אימצו לעצמם אי שם בשנות ה-20, למרות שאינם יכולים להיות צאצאי הפלישתים הקדמונים שהיו בני הגזע הארי, לא שמים כמוהם (וכמונו). בתורכיה העות'ומנית, שם הם היו 'ערבים' סתם ככל היתר, השם 'פלסטין' לא היה ידוע כלל, לא כעם ולא כחבל ארץ. רק לאירופאים היה שם נפרד לארץ הזאת, 'פלסטיין', שאותו לקחו מ-'פלסטינה' הרומית. בעקבות מרד בר-כוכבא (135 אחרי הספירה) הנהיג הקיסר אדריאנוס את השם הזה במקום 'יודיאה' (יהודה), השם המקורי של הארץ שאותו רצה להשכיח. אחרי 1800 שנים קוראים הערבים המקומיים את עצמם 'פלסטינים' עם מטרה זהה: למחוק כל זכר מיהודה.



טוען....

ובכך לא נגמרה המניפולציה של ההיסטוריה. מדוע להסתפק בפלישתים? למה לא לקרוא לכל עמי הקדם 'פלסטינים', עם דגש על הכנענים והיבוסים?

ואם כבר מזייפים, אז עד הסוף: גם היהודים, העברים הקדמונים, היו פלסטינים. דוד המלך, למשל, ואז יוצא, שקרב דוד בגלית היה בין שני 'פלסטינים'. אבסורד? מעליש! כמו שישו הנוצרי היה "גיבור חרות פלסטיני", ורק על התלמוד הירושלמי הם עוד לא תבעו זכות יוצרים.

שואלים אותם: אם אתם ורק אתם הנכם צאצאי היהודים ההיסטוריים, מי הם אפוא היהודים של ימינו? והתשובה היא שאלה הם שברי עמים, אספסוף בינלאומי חסר כל קשר לארץ הזאת, ומה שמשתף אותם היא רק הדת, ולדתות אין מדינות. קתולים גרמנים, צרפתים או פולנים שייכים לארצותיהם, וכך גם היהודים. הם אינם שייכים לכאן ועליהם לשוב לארצות שמהן באו.

את התורה הזאת סופג הנוער שלהם מהגן ועד לאוניברסיטה ומאמין בה ברצינות. לנו כל זה נראה מצחיק, אך עובדה היא שהדמיון החולני הזה הוא החוליה הראשונה בהכנה המנטלית שבסופה ה"פלסטיני" לוחץ על ההדק ונועץ את הסכין.

בגרמני הנאצי שרצח שליש מעמנו אנו רואים אויב ומעשהו היה רצח-עם. אולם אפילו האשמדאי הזה - את זהותנו היהודית לא הכחיש. להיפך: בגלל יהדותנו הוא ביקש להשמידנו. לעומתו, הערבי הקורא לעצמו 'פלסטיני' מרחיק לכת יותר: זה מאה שנים הוא מנסה באופן שיטתי לגזול מאתנו גם את זהותנו כעם כדי לאמץ אותה לעצמו ולהצדיק פרעות ומעשי טבח בנו, שמטרתם לעקור אותנו מן השורשים שלנו בארץ הזאת, כדין פולשים זרים.

אם זה עדיין אינו מספיק לסווג אותם כאויבים, הבה נעיין בביוגרפיה של האב המייסד שלהם, המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני. עוד בשנות ה-30 היה קשור לגרמניה הנאצית וקיבל ממנה תמיכה כספית. עם פרוץ המלחמה התחבר לשלטון הפרו-נאצי ששרר אותה שעה בבגדד. משם עבר לגרמניה, שם ניהל את השידורים הנאצים לעולם הערבי, הרכיב בבוסניה דיוויזיות מתנדבים- מרצחים של ה-ס.ס., נפגש עם היטלר והתרועע עם הימלר שהעניק לו דרגה של גנרל ב-ס.ס., השיג הסכמה שהשמדת היהודים בארץ-ישראל תבוצע ע"י ה'פלסטינים' המקומיים, וכבר הרכיבו קבוצות "מומחים" גרמנים להדריך אותם במלאכה. ביקר באושוויץ לראות את היהודים מושמדים וגם דאג אישית למנוע החלפת כ-5000 ילדים יהודים בשבויי מלחמה גרמנים כדי להבטיח את רציחתם.

אימרו נא: זה אינו אויב ? והפלסטינים המעריצים אותו עד היום – ואת היטלר, שהם קוראים לו בשם-חיבה – אינם אויב? 

בימינו, הזרעים הרעילים האלה הניבו יבול ארסי עשיר, ובעיקר באירופה, ערש הנציונל-סוציאליזם מן הסוג הישן. בימי הביניים שרפו שם יהודים באשמת "רצח האל", בעת החדשה השליכו אותם לבורות ירי ולתאי גזים עפ'י "תורת הגזע" והיום, הואיל ואנטישמיות גלויה יצאה מן האופנה, קוראים שם ליהודים "ישראלים" ומאשימים אותם ברצח ילדים פלסטינים ושוד אדמת פלסטין.

סמל הרדיפה הדתית היה הצלב, סמל הרדיפה הגזעית - צלב הקרס וסמל שנאת ישראל המודרנית היא הכפייה הפלסטינית. בצילה מתנהלת היום המלחמה נגד הכביכול-השתלטות יהודית על העולם כפי שמתועד ב"פרוטוקולים של זקני ציון" שהינם רבי-מכר בכל העולם הערבי.

מורשת הנאצים עברה אל הפלסטינים, וכפי שבשנות ה-30 היהודים היו עיוורים, כך גם אנחנו מתעלמים מן המשמעות הרחבה של מעשי הרצח שאין להם סוף, מן העובדה הפשוטה שמולנו עומד – אויב.

להיפך: יש בינינו ששוברים את הראש, איך לבנות לנאצים החדשים מדינה, שבעזרתה ייקל עליהם להטביע עלינו את החותם של 'לא-עם', עד לחיסולנו הגמור.

הדברים מוקדשים לזכרו של הרב רזיאל שבח ז"ל, בתקווה שהאבדה הנוראה אולי תפקח אצלנו כמה עיניים.