הדבק של העם שלי

מה איבדתי שם, שואלים אותי, כאילו כדי לרמוז שהר הבית שייך לדתיים. במציאות שבה הכל שייך "לנו" או "להם", אני באמצע.

אופיר דיין , כ"ח בטבת תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

היתרון הגדול בלהיות חילונית שעולה להר הבית הוא שנחסכת ממני שאלת השאלות, האם אני דורכת בשטח המקודש שעליו עמד מקדשינו או האם אני רק צופה בו מהצד, האם אני נוהגת לפי מנהג הרבנים המחמירים או המתירים.

ברגע שאני מתחילה לנשום לרווחה, מגיעה שאלה אחרת, אולי קשה אף יותר, המחליפה את השאלה הנשאלת נשים וגברים דתיים העולים להר.

זה לא קורה מיד, זה תהליך שמתחיל בכך שאני מספרת שאני נוהגת לעלות להר הבית, ממשיך במבט מבולבל בעיניהם של בני שיחי ונגמר בשאלה – "מה איבדת שם?".

מה איבדתי שם, שואלים אותי, כאילו כדי לרמוז שהר הבית שייך לדתיים. במציאות שבה הכל שייך "לנו" או "להם", אני באמצע. לא שם ולא שם ובאותו זמן בשני המקומות גם יחד.

בפעמים הראשונות שנשאלתי את השאלה, הייתי קצת מבולבלת, מודה. השאלה תפסה אותי לא מוכנה. חייתי את חיי תחת הרושם שהשבת היא שלי, גם אם אני לא שומרת אותה כהלכתה, בדיוק כמו שצה"ל לעולם יגן גם על החרדי שלא התגייס אליו. ופתאום מגיעה סוגיית הר הבית ומנגנת על כל המיתרים הכי רגישים של הלב הלאומי שלנו.

כמו התהליך שעוברים בני שיחי מההבנה שאני עולה להר הבית ועד שהם מתרגמים את המידע לשאלה שהזכרתי, גם אני עברתי תהליך עד לגיבוש התשובה לאותה שאלה.

אני טירונית בהר הבית, התחלתי לעלות רק לפני כשנתיים. עד שבוע שעבר בו עליתי עם סטודנטים למען הר הבית, בכל הפעמים עליתי לבד או עם בן משפחה אחד. התחלתי את העלייה כצעד אישי, לקבל חיזוק. לא במובן הדתי, במובן הלאומי, הראשוני, לשאוב כוחות מהר הבית כמרכז קיומו של העם היהודי.

צילום: מרדכי יורבצקי

אבל דווקא שם, בפעם הראשונה שהייתי במרחק כמה פסיעות בלבד ממרכז הזהות שלי, הרגשתי זרה. הרגשתי פולשת במקום לא לי. נשות הוואקף צרחו בקולי קולות כשעברתי, ואני, אני לא יכולתי להגיד מילה, במקום שהיה פעם מוקד הגאווה היהודית, בו מאות אלפי יהודים התפללו, אני לא הורשיתי אפילו למלמל תפילה חרישית גם אם הייתי יודעת את מילותיה.

כשהגעתי באותו יום הביתה התחלתי לחשוב על ההשלכות של תחושה זו, למה אני מרגישה כל כך זרה במקום שאני אמורה להרגיש בו כל כך טבעי. תהליך מחשבה זה הניב פתרון אחד בלבד לתחושה זו, לעשות מה שאוכל על מנת לשנות את המציאות האבסורדית הזו בה יהודייה מרגישה לא בנוח בליבו של העם היהודי. מציאות בה יהודי מנוע מלהתפלל בקודש קודשיו וחייב לסור לפקודות שנקבעו על ידי ישות זרה.

החלטתי להמשיך לעלות להר הבית מתי שרק יתאפשר, באירועים חשובים בחיי, בימי חול, וסתם ככה כשאני רוצה להיזכר מי אני באמת.

בעליות הבאות כבר התחלתי להרגיש יותר בנוח, אזרתי אומץ למלמל את "התקווה" ואת "הרי את מקודשת לי מולדת", ככה בלי שישימו לב. מרגישה כמו גנבת בבית לא לה, כשהיא בעצם עומדת באמצע הסלון שלה.
כשהזמן עבר ומספר ביקוריי בהר עלה, תחושתי החלה להשתנות, מחיזוק אישי שהפך למחאה על המדיניות הלא הגיונית בהר, העלייה החלה לקבל משמעות גדולה בהרבה.

באחת העליות שלי לבד זה קרה. ככה פתאום בלי שציפיתי. התשובה לשאלה נחתה עליי כמו ברק. פתאום הבנתי למה המקום הזה כל כך חשוב לי.

דווקא מהשאלה המעצבנת הזו הגיעה התשובה. בית המקדש היה המקום בו השאלות האלה היו מיותרות. זה המקום בו שלוש פעמים בשנה עם ישראל היה שוכח מכל המחלוקות, מהסכסוכים הפנימיים ומתייצב במקום אחד, בליבו של העם, בבית המקדש.

יהודים מכל קצוות העם הגיעו למקדש כדי להיות ביחד, כדי לפעול למטרה משותפת וכשחרב, נשלחו אותם אנשים לגלות פיזית ומנטלית, רחוקים אחד מהשני יותר מאי פעם.

המקדש הוא לא רק מקום פולחן דתי. הוא הדבק של העם שלי. גם אם כרגע המקדש הפיזי אינו קיים, מחובתנו לעלות להר הבית גם אם רק כדי להזכיר לעצמנו שזה אפשרי, שאנחנו מסוגלים להתאחד, להרגיש כעם אחד, למרות המחלוקות.

וזו התשובה שלי לאותם ספקנים- תעלו. רק כשתעמדו שם, בלב ליבו של העם שלכם, תבינו את חשיבותה של אחדות העם היהודי. תבינו שאין לנו דרך אחרת להתקדם כעם, חייבים להיות מאוחדים.