בג"ץ נגד עשר המכות?

מרוב דיבורים פוסט-מודרניים שכחנו דבר פשוט, "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב 'אל נקמות ה''"(סנהדרין צב א).

הרב אביעד שינוול , כ"ט בטבת תשע"ח

הרב אביעד שנוולד
הרב אביעד שנוולד
צילום: ישיבת שדמות נריה

ילד יהודי קטן הגיע לגיל חמש ולכן התחיל את בית ספר היסודי בעירו, גלזגו שבסקוטלנד. התרגשות גדולה אחזה בליבו בשעה שנכנס בשערי בית הספר שהרי עכשיו הוא מהגדולים. כאן יש אנשים חכמים הפועלים בהגיון ולא ילדי גן המכים אחד את השני ללא רחם. סוף סוף יוכל לבטא את כשרונותיו השכליים ולהוציאם מהכוח אל הפועל במקום בטוח ושליו.

עד מהרה ההתרגשות נעלמה והוחלפה בלחימה בלתי פוסקת. חבורת בריונים החלה להציק ולהרביץ ליהודון בהאשמות שהוא הרג את ישו. בפעם הראשונה שהרגיש את נחת זרועם חזר לביתו עם בגדים קרועים, רטוב עד לשד עצמותיו ומדמם מהמכות הטריות. הוריו חיבקו אותו בחום אך עמדו חסרי אונים מול השנאה חסרת ההיגיון והרסן של הגויים.

השנים חלפו, הגוף גדל אך המכות לא חדלו. מלחמת ששת הימים קיבלה משמעות אדירה בעולמו של הילד. סוף סוף יהודים הרימו ראש. הוא ראה בניצחון הצה"לי כסמל לניצחון העתידי שלו על אויביו בכיתה.

ביום חורפי וגשום במיוחד הוא זיהה שהם מחכים לו בכניסה לבית הספר. תחושת חשש חלפה בליבו וספקות החלו מנקרים במוחו. הוא כבר דמיין את המכות נוחתות על גופו ופוצעות את ליבו. שוב.

הפעם, הוא החליט, לא נכנעים. הוא צעד בהחלטיות אל תוך המארב. כשהבריון הגבוה והחזק ביותר ניגש לעברו, הוא לא התבלבל. בזריזות הוא אחז בחוזקה בצווארון של הבריון, זרק אותו כלפי מטה וגוף גדול ושמן נמרח על הבוץ כשצווארון החולצה נשאר בידי הילד היהודי. צחוק של הלם פרץ מפיו של היהודי על שגילה את כוחו ובכי תינוקי של השפלה פרץ מפיו של הבריון.

הפעם, היהודי ניצח.

היהודי עלה לארץ, שירת כקצין בצה"ל והיום הוא סבא לעשרות נכדים. הילד היהודי הוא אבא שלי והסיפורים הללו נחרטו היטב בתודעתי.

אינני סובל מייסורי מצפון כשאויבי סובלים ולא כואב לי כשאלו שהתעללו ורצחו את בני עמי מרגישים את נחת זרועו של "אל נקמות ה'" (תהילים צד א). בשיח הפוסט-מודרני שהשתלט עלינו אסור להתבטא בצורה כזאת ואם חס וחלילה תדבר כך אתה מיד תסומן כפנאט מסוכן המהווה איום על הדמוקרטיה הישראלית.

אם היום היינו חווים את עשרת המכות, היו מוגשים מאות בג"צים על חוסר המוסריות של המכות. בכתבי האישום ובהודעה לתקשורת היה נכתב "חוסר המידתיות של העונשים האלוהיים לכאורה איננה מקובלת על פי החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה. העילה של עבדות והתעללות במשך מאתיים ועשר שנים איננה מספקת הסבר המניח את הדעת לסבל העובר על מיליוני מצרים חסרי ישע אשר אינם מעורבים כלל וכלל במערכת השיעבוד המצרית. הפגיעה בבלתי-מעורבים הינה הפרה בוטה של הסכמי השלום ושיתוף הפעולה האיזוריים שהושגו לאחר מאמץ דיפלומטי רב. אנו דורשים מהנתבעים, משה ואהרון, להפסיק לאלתר את פעולותיהם האכזריות נגד האוכלוסייה והרכוש המצרי".

איננו קוראים לנקום באויבינו ולא נצא למלחמות רק מכוח הרצון לנקום. אך כשמסובב הסיבות גורם לאויבינו לסבול או כשהם מכריחים אותנו להילחם להגנתנו – גורם הנקמה חוזר וניעור. איננו מצטערים כשהסורים הרשעים סובלים במלחמת אזרחים עקובה מדם אחרי עשרות שנים של רצח יהודים בגליל ולחימה אכזרית נגד חיילי צה"ל.

ראינו את הצדק לנגד עינינו כשהשבנו מלחמה נגד אויבינו בשכם וברמאללה אחרי שרצחו אלפי יהודים במהלך עשרות שנות טרור המתאבדים. אנחנו לא נתאבל אם האיראניים, ובמיוחד השלטון האיראני, יסבלו מאיזה שהיא תופעה מצערת. איננו מונעים מהרצון לנקום אלא רק מהרצון להגן על עצמנו ועל ילדינו, אך איננו עצובים כשהנקמה מופיעה מכיוון שהצדק בא לעולם.

מרוב דיבורים פוסט-מודרניים שכחנו דבר פשוט, "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב 'אל נקמות ה''"(סנהדרין צב א).