שקט. כאן מפחדים
שקט. כאן מפחדים

ישנה שמועה, אולי אגדה, אולי אמת, על אחד הרבנים שמנהלים בתקופה האחרונה מאבק בפקודת השירות המשותף, שלפני כמה חודשים קיבל פנייה מגורם צבאי לבוא ולהשתתף בפגישה עם הרמטכ"ל, רב אלוף גדי אייזנקוט ועם מי שהיה בזמנו מפקד דובר צה"ל והיום ראש אגף כוח אדם, האלוף מוטי אלמוז.

אותו רב, מופתע מהבקשה, שאל את אותו גורם: 'על מה נדבר באותה פגישה?', תשובתו הייתה: 'על פקודת השירות המשותף כמובן'. ענה אותו רב: 'על מה יש לדבר. אתם יודעים מה הבעיה. פשוט תבטלו אותה'. 'כן', הצטדק אותו גורם, 'אבל מכל מקום חשוב לרמטכ"ל ולראש אכ"א לשמוע את דעתך, ולראות איך אפשר להביא את המשבר לידי פתרון'.

'חביבי, לא הבנת', ענה הרב, 'בשבילי הרמטכ"ל וראש אכ"א הם גורמי הבעיה וודאי שלא יכולים להיות הפתרון'. והוסיף וחתם, 'טוב יהיה אם ילכו הביתה'.

אז נכון שבאמת אין כאן שני צדדים, נכון שאנחנו והרמטכ"ל באותו צד – רוצים בטובת הצבא, המדינה ועם ישראל. ומכל מקום לאחרונה ישנה תחושה קשה שהצבא צועד לכיוון מסוים מאוד, כיוון שאם נמשיך בשתיקתנו המביכה, יהיה הרסני ביותר.

מי שעוקב אחרי הפרסומים של דובר צה"ל לא יכול להתעלם מהרושם שהצבא כבר מזמן לא פסיבי במלחמת התרבות. ראשי הצבא רתומים לחיזוק העמדות הערכיות הליברליות ביותר שנמצאות בשוק הבינלאומי.

הטיפוסים שהצבא היום עוסק בקידומם ומשקיע בהם אין סוף מחשבה ותקציבים, הם כאלה שאני אפילו לא יודע לחזור על שמם והגדרתם. סוגים שונים ומשונים של נטיות נפשיות סוטות מקבלות מקום של כבוד, הערכה וסובלנות, בזמן שאפס סובלנות נהוגה באלו שעוד לא התקדמו עם התרבות הפוסט מודרנית ומעיזים להעלות על דעתם להתחמק מטקס או ערב הוויי מיותר שכולל גם שירה.

חלילה מלחשוב שאני מלין על זכויות החייל והקצין הדתי שנרמסות. אני גם מתפלל לה' שלא זה מה שכולם חושבים שמפריע לנו. ראוי למחות ולזעוק אם יש אפילו רק גדוד אחד בצה"ל בו ישנה הפקרות וערבוב בין נשים לגברים. קדושת המחנה, בה תלויה הצלחתנו במלחמה, איננה עניין סקטוריאלי ששייך לשיח על זכויות החייל הדתי.

מי שבמשמרת שלו הצבא היה מוכן לאבד את יכולותיו המבצעיות עבור ערכים מדומים של שוויון, מי שיודע שתחת פיקודו ישנם יחסים אסורים בפילבוקסים ובמארבים (אוי לאוזניי שכך שמעו, כך ממש), וכל זה לא רק בגלל שגגה פרטית של מאן דהו, או חוסר תשומת לב, אלא מוסדר בפקודות מפורטות, ראוי שילך הביתה.

גם אדם שעדיין אינו שומר תורה ומצוות יודה שכוחו של צה"ל לא תלוי רק באמצעי הלחימה המשוכללים שברשותו. כוחו של צה"ל תלוי בראש ובראשונה בנכונות של כולנו להתגייס אליו, להירתם למשימותיו, לחזק אותו, להצדיע לחייליו ולמפקדיו ולתמוך בהם. מאיפה העזות והחוצפה לקחת את כל תודעת הערכה והכבוד שיש בליבם של ישראל לצה"ל ולהקריב אותה על מזבח תפיסות ליברליות קיצוניות, בטח ובטח כשעינינו רואות איך אותן תפיסות כבר מובילות לחורבנן ולשקיעתן של מדינות שלמות באירופה.

קשה לרמטכ"ל, רב אלוף גדי אייזנקוט, קשה לו לעמוד בלחץ של כל הארגונים המייצגים את בעלי הסטיות, קשה להתמודד עם עשרות העמותות שדוחפות כל הזמן לקידום אג'נדות פמיניסטיות חדשות. אבל שום הצדקה ותרוץ לא יעמדו לזכותו כשיצטרך לענות על השאלות הפשוטות – האם בתקופת כהונתך הצבא התחזק או הוחלש? האם דאגת להוסיף לכבודו, או חלילה גרמת לירידת קרנו בעיני הציבור?

אלו שמנהלים היום את המערכת הצבאית – הרמטכ"ל, והעומדים לצידו – ראש אגף כוח אדם האלוף מוטי אלמוז ודובר צה"ל תת אלוף רונן מנליס, רתומים בכל כוחם להפיכת הצבא לכלי קובע ערכים חדשים ומתקדמים. ערכים, שעל פי הזכור לי, מעולם לא ישבנו יחד כמדינה והחלטנו להסכים עליהם.

טוב עשו הרבנים שהפרו את הדממה ואמרו דברים ברורים באומץ. אומנם יכולים להיות חלשים בתוכנו שייבהלו מעוצמת הדברים, כאלו שימהרו לשחרר הודעות של גינוי והתרפסות, הם אפילו יגידו שכל דברי הרבנים המוחים בשקר יסודם ו'הכול טוב', 'כל הכבוד לצה"ל' ו'קרבי זה הכי אחי', ובכלל זה 'חוצפה' להעיז לדבר על הרמטכ"ל, הרי זה פגיעה בטוחה במנדטים לצאת נגד הצבא, אולי אפילו תמר זנדברג תרתח, ובגלי צה"ל המראיין ידבר אלינו כאילו אנחנו הזויים ומשונים, ומכל מקום – האמת אינה ביישנית ואינה פחדנית.