די להלקאה העצמית

משלטי חוצות, דרך כתבות נרחבות בתקשורת, ועד שימוש בדמותו של נתניהו בפרסומת למעדן מקומי, ההודים הראו לעולם מי הוא עם ישראל.

אופיר דיין , ג' בשבט תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
מרדכי יורבצקי

כמו נערה ביישנית אנחנו מתהלכים בזירה הבין-לאומית, לא בטוחים במה יש לנו להציע למערכת היחסים בין האומות. כמו אותה נערה, אנחנו נותנים לקולות שבתוכנו, המספרים לנו שאנחנו לא טובים מספיק ולא מוסריים מספיק לשנות את הטון שבו שאנו מציגים עצמנו לאומות האחרות.

כל הזמן לא בסדר, מתנצלים, לא באמת מאמינים שאנחנו ראויים להיות שווים בין שווים בעולם הזה. אנחנו, אחד הלאומים העתיקים שדרכו בעולם הזה, שכבר לפני אלפי שנים קבעו אמות מוסר פורצות דרך לזמנם, פתאום לא מרגישים ראויים מספיק להיות חלק שווה בו.

ואז מגיע מלך הכיתה ורוצה בקרבתנו, מוכן להכיר בדברים שאנחנו מזמן התביישנו לבקש, כחלק מאותה התנצלות תמידית. לא מוכנים לדרוש את מה ששלנו, לא מוכנים שיכירו בנו כמי שאנחנו. הרי מי אנחנו ללא הלב שלנו? מי הוא עם ישראל ללא ירושלים, קודש הקודשים שלנו, המעיין ממנו נובעת זהותנו?

ואחריו מגיע אחד הילדים הכי מקובלים בכיתה, וגם הוא רוצה את חברתנו, רואה בנו מודל לחברה משגשגת, טכנולוגית, מתקדמת. אבל אנחנו מצדנו עסוקים בהתנצלות תמידית, כאילו יש בושה בכך שהצלחנו לבנות חברת מופת.

אנחנו משחרים לטרף, מחפשים כל צל של ידיעה על ריחוק היחסים וביטול הסכמים כאילו כדי להצדיק את מה שהורגלנו לחשוב על עצמנו, לתת הוכחה לקולות ההרסניים שבתוכנו שאנחנו אכן לא טובים מספיק.

הביקור האחרון של ראש הממשלה נתניהו בהודו הוכיח בדיוק את זה. בעוד שאנחנו חיפשנו כל ידיעה שלילית מהביקור, פעם על עסקת הטילים שבוטלה ופעם על ביקורו של ראש הממשלה מודי ברשות הפלשתינית, ההודים התמוגגו.

משלטי חוצות, דרך כתבות בעיתון, ועד שימוש בדמותו של נתניהו בפרסומת למעדן מקומי, ההודים הראו לעולם מה הם רואים בנו.

הם לא רואים בנו את השד שאנחנו רואים בעצמנו, הם רואים בנו את מה שאנחנו באמת, חברה שמצד אחד מחוברת בצורה עמוקה לשורשיה ומהצד השני שועטת קדימה ופורצת גבולות.

אני לא מציעה להתעלם מהמוסר ולדבר רק על טכנולוגיה, ממש לא. אני האחרונה שתהיה חסידה של דיפלומטיית עגבניות השרי והטפטפות. בדיוק להפך. ידינו על העליונה בהיבט המוסרי, לא רק בסכסוך עם הפלשתינים אלא בכלל. לא משנה כמה תחפשו, לא תמצאו אומה המתנהלת בצורה יותר מוסרית נוכח מציאות שכזו. עלינו להפסיק להתנצל ולהתחיל להתגאות בכך.

דווקא בנקודה בה אנו קרובים כל כך להיות אור לגויים, בה אומות העולם רואות בנו את אותו האור, אנו מסרבים להאיר פנימה.

הבעיה היא לא במוסריות שלנו, אלא בהלקאה עצמית בלתי פוסקת. אם נעצור מלהלקות, ניווכח שיש לנו ארץ נהדרת ועם שאין כמותו.