בשלח: גאולה אחרונה כגאולה ראשונה

קיימת הקבלה מדהימה בין ניסי גאולת ישראל ממצרים לניסי גאולת ישראל מארצות גלותם לעינינו ממש, ומי שמעדיף להתעלם מכך עושה זאת על אחריותו בלבד

מנחם רהט , י' בשבט תשע"ח

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1.סיפור נס בקיעת הים, אירוע חד פעמי בהיסטוריה האנושית, מתואר לפרטיו בפרשת השבת האחרונה, שבת בשלח.

לא ניכנס לניתוחים פרשניים של האירוע החד פעמי בהיסטוריה האנושית, מפני שאין זה המנדט שלנו, אבל נסתפק במיקוד תשומת לבם של הקוראים לתחושת 'דֶזָ'ה וִוי': קיים דמיון מדהים בין אירועי גאולת ישראל הראשונה למהלכי גאולת ישראל האחרונה, בת זמננו.

סוג של תמונת ראי, בבחינת 'גאולה אחרונה כגאולה ראשונה': מה שאירע לאבותינו יוצאי מצרים בגאולה ראשונה, במישור העקרוני ולאו דווקא בהשוואה של אחד לאחד, מתחולל גם בתהליך גאולה אחרונה, גאולה שלישית, שעל פי תורת הסוד, אין לה סוף.

במלים אחרות: האירועים שפקדו את עם ישראל לאורך כל התקופה, למן הוראת פרעה המלך החדש: "למען ענותו בסיבלותם", ועד ליציאת מצרים ואירועי הנדידה במדבר מעברו השני של ים סוף, לאחר היציאה משיעבוד לחירות - הם אותם אירועים, פחות או יותר, אבל לא בקנה מידה של אחד לאחד, שפקדו את עם ישראל בימי שיבת ציון המודרנית, מאז החלה לפני 120-130 שנה, ועודנה נמשכת לעינינו ממש: אז, בגאולת מצרים, יצאו ששים ריבוא, ועם הקמת מדינת ישראל חיו בה 60 ריבוא יהודים (600,000) – והלוא דבר הוא. ובכל זאת הבדלים היו: אז יצא העם ממצרים, לאחר 210 שנות שיעבוד, ואילו בגאולה בת זמננו, לאחר כמעט אלפיים שנות, שבים לציון, כנבואת הנביא: "כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם", מיליוני יהודים, כבר יותר מ-6 וחצי מיליון כ"י – מלמעלה מ-150 מדינות בכל רחבי הגלובוס.

    2. לא נתפרס על פני כל האירועים שעברו על אבותינו במצרים, ונסתפק ב'היי לייטס' (כותרות). קחו למשל את ילדותו ונערותו של מושיעם של ישראל, משה רבינו. עד גיל 20 היה משה נסיך מצרי, מנותק מעמו, בלתי מודע ללאומיותו, שהתגורר 'בכיף' בחממה המלכותית במצרים. לא השפה העברית ולא המנטליות הישראלית היו נחלתו. עד שיום אחד יצא מהארמון וגילה את המציאות: איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – ונתעוררו בו כל רגשותיו הלאומיים.

זה בדיוק מה שאירע למחולל התנועה הציונית, האיש שמאחורי שיבת ציון המודרנית, בנימין זאב הרצל. גם הוא, כמשה, גדל בנכר, ללא מודעות לשורשיו ולעמו. משפחתו המתבוללת חינכה אותו על ברכי התרבות הגרמנית, וצרת האנטישמיות היה ממנו והלאה בחממה הפרטית של הוריו.

רק משהעתיקה משפחתו את מגוריה לווינה, בירת הקיסרות האוסטרו הונגרית, ובמהלך לימודי המשפטים שלו, נחשפה בפניו 'בעיית היהודים' וחרפת האנטישמיות. וכשהגיע לפריס באוקטובר 1891 כשליח העיתון נויה פראיי פרסע, והיה עד מקרוב לעלית הדמים כנגד הקצין היהודי דרייפוס, הבין שהגיעה השעה לעשות מעשה ולחלץ את עם ישראל מגלותו – לחיים טבעיים ובריאים במולדת העתיקה.

3. נדלג מכאן לימי גאולת מצרים. על הפסוק בפרשתנו "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", אומרים חז"ל, שרק אחד מחמישה (ויש אומרים אחד מחמישים, וקיימת דעה שמדברת על אחד מ-500 ואפילו אחד מ-5,000) נענו לקריאת משה ונערכו לשיבה הביתה. רבים מאוד העדיפו לשקוע ביוון המצולה המצרית, וניספו בעיצומה של מכת החושך.

לא נעים לשמוע אבל זה בדיוק מה שאירע לעם ישראל שהעדיף את עמק הבכא העכור. גם הם נמחקו במהלך ימי החושך של 1939-1945. משרפות אושוויץ בלעו אותם בדרכם השמיימה דרך הארובות, ולא נודע כי באו אל קירבם. אין שום ספק שבימים ההם היו הציונים מיעוט מבוטל בקרב רוב רובו של העם באירופה, שהתנגד לציונות: אגודאים, קנאים, בונדיסטים, קומוניסטים, רפורמים, אוטונומיסטים, משכילים, מתבוללים – ומי לא? עיני כולם הסתמאו מול החושך שבאופק שמי אירופה המתקדרים.

גדולי הדור ומנהיגיו הזהירו מפני חשרת העבים המתקרבת. רבי שמחה מאיר הכהן מדווינסק הזהיר את הסוברים כי 'ברלין היא ירושלים' כי "רוח סופה וסער תעקרם ממקומם"; ז'בוטינסקי הציע את תוכנית האווקואציה (תוכנית פינוי) שמטרתה הייתה ליישב 1.5 מיליון מיהודי אירופה בארץ ישראל משני עברי הירדן, בתקופה של 10 שנים; וייצמן זעק כבר ב-1920: "עם ישראל – אייכה?", ובקונגרס של 1931, קונן: "למה אתם באים בטענות לאנגלים, שהם נועלים את שערי הארץ? היכן הייתם כולכם בטרם ינעלו האנגלים את השערים? במשך כל השנים הראשונות מאז המנדט היה מפתח הזהב של הארץ בכיסכם, בכיסה של היהדות העולמית. היכן היא היתה? היכן היו היהודים? מדוע לא עלו?"

4. אף שנס בקיעת הים היה חד פעמי בהיסטוריה האנושית, והוכחה ניצחת לקיומו של אלוקי ישראל, נמשכו התלונות והנרגנוּת עד כדי געגועים למצרים: "סיר הבשר", "לחם לשובע", "מה נשתה" וכו'. לא כמתאוננים בני זמננו, שלמרות הניסים והנפלאות ממשיכים להתלונן?

אכן, גאולה אחרונה כגאולה ראשונה, אלא בהבדל יסודי אחד, כמאמר המדרש: "גאולה ראשונה היו לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה" (פסיקתא רבתי ל"ו, ילקוט שמעוני ישעיהו ס'). עם ישראל חי.