עשרות אלפי אזרחים אריתריאים עברו על החוק הישראלי, נכנסו לישראל בלי לבקש רשות, וכעת, לא רק שישראל לא מענישה אותם, היא עוד נותנת להם 3500 דולר לאיש. עבור מה? עבור זה שהם עברו על החוק הישראלי.

אבל כל זה לא מספק את נשיא אריתריאה. לא די שבני ארצו עברו על החוק הישראלי ועוד מקבלים כסף, החצוף הנ"ל עוד דורש 50000 דולר לאיש. "ראו", הוא אומר, "האיש השקיע הרבה בשביל לעבור על החוק שלכם. שילם הרבה כסף למבריחים, ערך מסע מפרך, על זה מגיע לו רק 3500  דולר?! אתם לא מתביישים?"

אפשר ללמוד מכאן הרבה מאד על נקודות ראות שונות של אנשים שונים. מי שברור לו שכל הכסף בעולם שלו, כועס על המשטרה שמונעת ממנו חלק מהכסף. מי שברור לו שמותר לו להכנס לכל מקום, נורא כועס אם במקום מסוים לא מקבלים אותו. מי שברור לו שכל הכסף במדינה שייך שוה בשוה לכל האנשים, מוחה על כך שמי שעובד מקבל הרבה כסף ומי שלא עובד מקבל מעט. מי שברור לו שלכל אדם מותר להכנס למדינת ישראל, מוחה על כך שהמדינה חושבת אחרת. הכל עניין של נקודת הסתכלות.

אבל לא. לא הכל עניין של נקודת הסתכלות. אנחנו הזמנו את זה. אילו היתה ישראל מגרשת את האריתריאים מיד עם בואם, בלא כלום, נשיא אריתריאה לא היה פוצה את פיו. היה ברור לו שזה מוצדק. אבל לא בכדי מי שנותנים לו אצבע רוצה את כל היד.

גם ההלכה מכירה מושג כזה. יש בהלכה מושג שנקרא "מודה במקצת". אם ראובן תובע את שמעון ושמעון מכחיש, בית הדין לא יתייחס לתביעה עד שראובן יביא ראיות לדבריו. אבל אם שמעון מודה במקצת, ואומר שנכון שהוא חייב כסף, אבל לא כ"כ הרבה ולא כפי שאומר התובע, כאן בית הדין ידון, ויחייב את הנתבע להשבע על טענתו. אם הוא מודה שהוא חייב כסף – יש דברים בגו.

אם ישראל משלמת כסף לכל עבריין ופושע שנכנס לכאן בניגוד לחוק, היא כנראה מודה שמגיע לו להכנס. ובכלל, אחרי שנים רבות שישראל לא זרקה מכאן כל עבריין ופושע עם כניסתו, היא כנראה מודה שהיא לא באמת בעלת הבית כאן. אם כך, אומר נשיא אריתריאה, תשלמו כמה שראוי לשלם למי שנכנס כחוק.

וזה המסר שמלמד אותנו נשיא אריתריאה: הגיע הזמן שתחליטו האם העם היהודי הוא בעל הבית בארץ ישראל. כן או לא.