אחיותיי גיבורות התהילה

כדי להקים יישוב בארץ ישראל אין להסתפק בהנפת דגל ה"אני" אלא לשאת כנס להתנוסס את דגל ה"אנחנו".

- אילנה שמעון , י"ט בשבט תשע"ח

אילנה שמעון
אילנה שמעון
צילום: עצמי

אחיותיי גיבורות התהילה

שתי יעלות, שני עולמות. נפשן נקשרה בעל כורחן בקשר דמים בהקמת היישוב חוות גלעד. 

יעל אחת מגיבורות ספר שופטים שעליה נכתב "מנשים באוהל תבורך... ותתקע את היתד...".  כמוה, גם היעלות שלנו תקעו יתדות עמוקות באדמת ארץ ישראל - יתדות של תורה וקדושה.  יעל זר אשת החזון והמעש שיחד עם בעלה משה רכשו קרקעות ברחבי ארץ ישראל וכאשר בנה גלעד נרצח (בז' בסיון תשס"א, בן 40 בעלה של הגר ואב ל -8 ילדים שהיום כבר גדלו, צמחו ופרחו...) כתשובה לרצח החליטו יחד להקים ישובים על שמו. לצידה עומדת תמירה יעל שבח אשת הרוח וההתיישבות, אשתו של הרב רזיאל שבח הי"ד שנרצח בכ"ג טבת בגיל 32.

הרב רזיאל ייצג את כל תחומי התורה והמעשה: רב, אברך לדיינות, מוהל ושוחט, מלמד ילדים, בחורים, בעלי בתים ונשים, כונן מד"א וחבר בחברה-קדישא, להם שישה ילדים שיצטרכו לגדול לעולם שלם של זיכרונות ואוצרות שהשאיר אחריו. (הוריו האציליים אילנה ומשה... בהזדמנות אחרת אכתוב על שני אבות שכולים מבנים ושמם משה - משה זר ומשה שבח יבדל"א, שיזכו לראות בטוב ארץ ישראל ולא רק מנגד...)

היעלות שלי מכל הדורות מצטרפות למחול הנשים הנשענות זו על גבי זו, נותנות יד וכתף לכל דבר ועניין. כל אלה שלא זכיתי להכיר... וכל אותן וותיקות שבאומץ לב סללו וסוללות לנו את הדרך עד כאן, זכינו ועדיין עודנו מדלגות זו לצד זו על גבעות השומרון, אזכיר גם את כל חברותי שפנו להגשים את ייעודן ושליחותן במקום אחר וכל אחת יעלה ועולה במקום שלה (ציפורה, שרה, בתיה, צופיה..... גיבורות תנכיות וחוותיות!) וכמובן ישנן יעלות רבות הפזורות במדינת ישראל ובמרחבי העולם כולו, איתן נרקמה שותפות אמיצה ולאורך כל השנים תומכות ומעצימות אותנו, כל אחת בדרכה החלוצית בונה את ארץ מחמד נפשנו.

המחוללות שהגיעו לאורך 15 שנים לחוות גלעד, כל אחת בתקופה אחרת ובזמן שונה, האירו לקהילתנו כמגדלור. היו הרבה ימים טובים ושמחים אך היו גם קשיים רבים וגדולים בדרך. בהקמת יישוב משתלבים צחוק ודמע בערבוביא, גדלות קומה לצד מאבקי הישרדות ושליטה, העדר מים וחשמל רוחניים בצילן של העדר אותם צרכים גשמיים, רכות כקנה וקשיים כארז.

רקמנו חברויות אמיתיות לצד חיים בלתי שגרתיים ללא חשמל, מים, דרכים סלולות, מרפאה, מכולת ואף תקופות ארוכות ללא גנים ומעון. בחרנו בכך, והרגשנו זכות עצומה ליישב את ארץ אבותינו, חווינו את החיים והרגשנו כמו בגן עדן: אוויר, אווירה, נופים עוצרי נשימה, מרחבים עצומים שמענגים את הנפש ואת ה-רוח, אוהווווה איזה רוח, שנשבה ונושבת כאן בין הבתים ובמקביל גידלנו משפחות לתפארת, עיצבנו לעצמנו חיים ויום יום יצאנו לפרנסת ביתנו ולהרחבת אופקינו.

לא סתם קראנו לאגודת ידידי חוות גלעד "רבות פעלים", כי על כולן, על כל הנשים המדהימות המוזכרות לעיל וגם כל אלה שלא הוזכרו בשמן, נכתב "רבות בנות עשו חיל ואתן עליתן על כולנה". 
  
מה שברור לי היום מעל לכל ספק שכדי להקים יישוב בארץ ישראל אין להסתפק בהנפת דגל ה"אני" אלא לשאת כנס להתנוסס את דגל ה"אנחנו". אין 'מקימה' אלא 'מקימות' אין 'מייסדת' אלא 'מייסדות' הביחד והמשפחתיות הם מרכיב חשוב בהתהוות... ולדור החדש והזריז, העולה ובא להר, אני קוראת דור המיטיבות!!! באו כמשה וציפורה לראות בטוב הארץ ולעשות לנו טוב, הרי הדרך כל כך ארוכה ומטלטלת והרי אין סוף עבודה בהקמת יישוב -  כל יום הוא יצירה חדשה. 

תפילתי שהסדרת חוות גלעד יהיה יום חגן של היעלות והיעלים המתיישבים על ההר ובאים אל הגן ורואים שהנץ הרימון ופרחה גפני. וכדברי רבי עקיבא לרחל "שלי ושלכן של כולכן היא".

אחיותי, במה אברככן? פירותיכן מתוקים! צלכן נאה! ואמת מים עוברת תחתיכן (אי"ה סוף סוף נראה בחיבור היישוב לצינורות מים אמיתיים...) אלא - שכל נטיעות שנוטעין מכן יהיו כמותכן.

ולך המחולל האמיתי של חיינו, לך דומיה תהילה.

חוות גלעד