טקטיקה עיתונאית
טקטיקה עיתונאית

לפני מספר ימים התראיין השר נפתלי בנט אצל רינה מצליח בתכנית "פגוש את העיתונות".

מצליח הקשתה על בנט במגוון נושאים, כגון האיומים בצפון והמצב ההומאניטרי בעזה, אבל שינתה לחלוטין את הטון כאשר עברה לדבר על "הכניעה לרבנים".

"למה אתה נכנע לרבנים?", שאלה את בנט ללא הקדמות מיותרות. היא המשיכה ותקפה אותו על ההתנצלויות בפני הרבנים התוקפים את צה"ל ועל כך שהוא מיישר איתם קו ואף טענה כמה פעמים ש'הבית היהודי' הופכת להיות מפלגה חרדית של רבנים.

הראיון, שגם לפני כן היה מעט מתוח, הפך לזירת קרב של ממש. מצליח קטעה את בנט פעם אחר פעם, נכנסה לדבריו וחזרה על עמדותיה כאילו מונח לפניה דף מסרים. אי אפשר היה לפספס שהיא הגיעה לראיון עם אג'נדה ולא הייתה מוכנה לוותר עליה, לא משנה מה השר בנט יגיד.

חבר שלי צפה בראיון והחליט שלא לשתוק. הוא הגיש תלונה לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

תשובת הממונה מבישה לא פחות מאשר הראיון עצמו.

"קיבלתי את פנייתך, כמוה הגיעו נוספות... בעקבות התלונות צפיתי בקטע שהלנת עליו... 

במקרה המדובר עימתה העיתונאית רינה מצליח את השר בנט, שהוא גם יו"ר מפלגת "הבית היהודי", עם אמירות של רבנים כנגד גיוס בנות לצה"ל. במהלך הראיון שאלה מצליח את השר בנט שאלות רבות, תוך שהיא מציגה עמדה הנוגדת את עמדת הרבנים.

העיתונאית רינה מצליח עשתה זאת במסגרת חופש הביטוי והיצירה המוקנים לה כעיתונאית ועל פי שיקול דעתה המקצועי. נוסף על כך נקטה הגב' מצליח בטקטיקה עיתונאית מוכרת, של ניסיון מצד המראיין להוציא את המרואיין משיווי משקלו באמצעות המטרת שאלות רבות וכניסה לתוך דבריו, זאת כדי לקבל ממנו תשובות כנות ואמיתיות לשאלותיה".

בואו נתעכב על שני המשפטים הללו.

ראשית, טענת חופש הביטוי. איש לא חולק על כך שלגב' רינה מצליח ישנו החופש לבטא את דעתה בעד גיוס בנות ונגד רבנים. השאלה היא ביחס לעיתונאית מצליח. הרי יש שתי דרכים ליצירת עיתונות הוגנת. דרך אחת היא להחליט שעיתונאים לא יביעו את דעותיהם האישיות ויהיו "אובייקטיבים". אישית, אינני מאמין שהדרך הזו אפשרית.

הדרך השנייה היא לתת לעיתונאים חופש להביע את דעתם אבל לדאוג לאיזון בין הדעות השונות. בפועל, התקשורת הישראלית ויתרה מזמן על מעטה האובייקטיביות אבל לא טרחה לגוון את עצמה בדעות שונות.

צודק הממונה על הרשות השנייה באומרו ש"העיתונאית מצליח עשתה זאת במסגרת חופש הביטוי והיצירה", הבעיה היא שחופש כזה ניתן רק לצד אחד במפה הפוליטית הישראלית. כאשר שמונים אחוז מהמגישים הבכירים אוחזים באותן דעות בנושאים הפוליטיים והחברתיים שעל הפרק, היתלות בחופש הביטוי היא היתממות.

עוד יותר מקומם הוא המשפט הבא של הממונה. "טקטיקה עיתונאית מוכרת של ניסיון מצד המראיין להוציא את המרואיין משיווי משקלו באמצעות המטרת שאלות רבות וכניסה לתוך דבריו". האם העובדה שזו טקטיקה מוכרת הופכת אותה ללגיטימית? האם חוסר נימוס וגסות רוח הם הסטנדרט של עיתונאי ישראל? תמיד חשבתי שכניסה לתוך דבריו של מרואיין היא תגובה אימפולסיבית, עכשיו מתברר שזו 'טקטיקה עיתונאית'.

טוב היה עושה הממונה אם היה מוותר על 'לימוד הזכות' הזה ומסתפק במשפטים שסיים בהם, "עם זאת השיח בין השניים עלה לעיתים לטונים צורמים ומוטב היה לו היה מתנהל בצורה מאופקת יותר. אני מצר על אי הנעימות שנגרמה לך ולצופים האחרים".