דווקא עכשיו - להמשיך במסעות לפולין

תנו לדורות הבאים לחרוט בליבם את אותו הרגע ביער לופוחובה. תנו להם לזכור, ותנו להם להזכיר.

אופיר דיין , ד' באדר תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

רובנו המוחלט לא שמעו את השם מתאוש מורביצקי עד לפני כשבועיים, והלוואי שגם לא היינו שומעים. 

ראש ממשלת פולין פרץ לחיינו בסערה, לא סערה טובה כמו שפרץ בה ג'ימי מוראלס, נשיא גואטמלה, לחיינו. מוראלס בצעד אמיץ הכיר בירושלים כבירת ישראל, מורביצקי בצעד פחדני, פתח פתח להכחשת שואה במדינתו. 

אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שהוא "מזהה תהליכים". גם אני מזהה תהליכים, אך הם לא מתרחשים בחברה שלנו, הם מתרחשים בפולין בחסותו של ראש הממשלה מורביצקי. 

התקשורת והציבור הישראלי הזדעקו מהחוק הפולני האוסר על האשמת פולנים בפשעי השואה אך כמעט לחלוטין התעלמו מחוק נוסף שהצטרף אליו בשבועות האחרונים, חוק שבאמת מזכיר תהליכים שקרו באירופה בשנות השלושים של המאה הקודמת. 

לאחר שנשיא פולין חתם על החוק המביש שמאפשר הכחשת שואה במדינתו, עברה מפלגת השלטון למטרה הבאה- השחיטה הכשרה. 

מפלגתו של ראש ממשלה פולין מקדמת בימים אלה חוק שיאסור על שחיטה כשרה בפולין. ממש כך, כמו בשנות השלושים של המאה הקודמת. מתחת לאף שלנו. 

בתוך כך, קוראים קולות רבים לשר החינוך, נפתלי בנט, לבטל את מסעות התלמידים לפולין כאות מחאה על מדיניות הממשל הפולני. 

אני כאן על מנת לפנות אליכם בתחינה, שימרו על המסעות לפולין. דווקא בזמנים כאלה. ישנן שתי סיבות שבגללן אסור לנו לבטל את המסעות לפולין, אחת קשורה בנו, והשנייה בהם. 

אסור לנו להגיב להכחשת שואה בטשטוש זיכרון השואה בחברה הישראלית.  המסע לפולין בשביל תלמידים רבים הוא הרגע בו הם מתחברים באמת. לא מתחברים בצורה של לקרוא את כל החומר ולהקיא אותו על דף הבחינה, אלא מתחברים באמת. 

ברגע ההוא שהם עומדים מול הר העפר הם מבינים. דורות של תלמידי כיתה י"א מאילת וממטולה, מאלון מורה ומקיבוץ כרם שלום, מבינים. שלא משנה כמה רחוק יברחו, פיזית ואידיאולוגית, ערמת העפר הזו היא הם. 

מתוך העפר הזה יכל לצאת החבר הכי טוב שלהם, השותף שלהם למעבדה בכימיה, או בחיר ליבם.  הם מבינים שלכולנו גורל משותף, להילחם על עמנו. 

אסור לנו לשלול מהם את החיבור הזה. ברגע שנעשה כן, נרחיק אותם עוד ועוד מתחושת השייכות שלהם לעם הזה, וששת מיליון אחיהם שנרצחו בשואה, יהפכו להיות עוד חומר למבחן. 

לנצח יישאר חרוט בליבי הרגע ההוא, ביער לופוחובה. אני בת השבע עשרה מסתכלת סביב ולא מאמינה. לא מאמינה שבמקום היפהפה הזה בוצעו כאלה מעשים מכוערים. 

לא מאמינה שהפרפרים הלבנים שמרחפים לי ליד האוזן היו עדים לדם האדום של אחי ואחיותיי ניגר על האדמה המקוללת הזו. 

אבל יש גם אותם. את הפולנים. אסור לנו לתת להם לשכוח. אם הם מנסים להדחיק – תפקידנו להפיץ. 

חובתנו לבני עמנו היא ללכת שם, באושוויץ ובמיידאנק, בוורשה ובקרקוב, עם דגל ישראל ביד וגאווה בלב. אנחנו צריכים להראות להם שלא משנה כמה ינסו לשכוח, אנחנו זוכרים. 

לא משנה עד כמה ינסו לשקר, אנחנו יודעים את האמת ונמשיך לספר אותה בכל הזדמנות. תפקידנו להיות שם, להראות להם ולעצמינו שלא שכחנו. להיות שם כל שנה, לשלוח לשם את הילדים שלנו, את השכנים, ואת החברים. להיות עדים לגיהינום עלי אדמות הפולנים עזרו לגרמנים ליצור. 

תנו לדורות הבאים לחרוט בליבם את אותו הרגע ביער לופוחובה. תנו להם לזכור, ותנו להם להזכיר.