האם החרש נחריש

ביום שני הקרוב יהרסו חמישה עשר בתים בנתיב האבות. הרס מרושע ומיותר בחסות ארגוני השמאל הקיצוני ובג"צ.

אסף ג'יסון , י"ב באדר תשע"ח

אסף ג'ייסון
אסף ג'ייסון
צילום: עצמי

תיאטרון האבסורד הוא רק גימיק המנסה לבטא את התסכול ואת חוסר הצדק שבהרס הבתים בנתיב האבות.

תיאטרון מורכב ממספר רב של שחקנים היוצרים ביחד הצגה גדולה. אם סגל שחקני התיאטרון מוצלח, הצופים ממש חיים את הסיפור ולרגע יכולים לשכוח את עצמם בתוכו ולהפסיק לראות את המציאות.

הבעיה מתחילה כשאנו יוצאים החוצה מהאולם ומבחינתנו, הצופים, ההצגה ממשיכה. ביום שני התעוררנו כולנו לידיעה מרעישה "350 יחידות דיור אושרו בנתיב האבות", חברי כנסת מוציאים 'סרטוני ניצחון' ועם ישראל הלך לישון. הרי זהו, נגמר המאבק אנחנו את שלנו, עשינו. זאת בדיוק הבעיה שלנו. אחרי גוש קטיף, בית אל, מגרון, עפרה ועמונה. איבדנו תקווה ואין לנו כוח למאבקים. נבלענו כל כך באשליית התיאטרון שכל הישג קטן נדמה כניצחון.

ככל הנראה ביום שני הקרוב יהרסו חמישה עשר בתים בנתיב האבות. הרס מרושע ומיותר בחסות ארגוני השמאל הקיצוני ובג"צ. בתים יהרסו רק בגלל מטר אחד שלא שייך לאף אחד. משפחות יאבדו הכל בגלל צילום אוויר שלא מוכיח כלום. עם ישראל יפסיד עוד פיסת קרקע וייפול צעד אחורה בתהליך שהחל לפני אלפיים שנה.

את הימים עד ההרס האבסורדי הזה אפשר לספור על כף יד אחת וכל שנותר לכל אחד מאתנו הוא למצוא את הדרך למחות; בין אם בפוסט מחבק ברשתות החברתיות, בין אם בהפגנה ספונטנית ובין אם להגיע לנתיב האבות לעצרת המחאה לקראת ההרס ביום ראשון הקרוב. אבל אנחנו חייבים להבין שהמאבק לא נגמר. מעבר לכך נבחרי הציבור שלנו מוכרחים להפנים שזהו לא מאבקם הפרטי של תושבי השכונה ולמרות הבטחה של 350 יחידות דיור, עם ישראל לא יהיה מוכן לוותר על אף סנטימטר.

כמובן שאסור לזלזל בהישג הזה, יש לו השלכות משמעותיות ביותר על המשך ההתיישבות בנתיב האבות בפרט וברחבי הארץ בכלל. חברי הממשלה שקידמו את אישור התב"ע ראויים להערכה. אך עם זאת, אל לנו להתעלם מההשלכות ההרסניות שיש להרס הזה על חוסן ההתיישבות. יש פה בעיה גדולה הרבה יותר. עמונה, עפרה ונתיב האבות הם רק סימפטומים שלה. הגיע הזמן שבמקום לנקום באויבי ההתיישבות בעזרת בנייה נטפל בבעיה זו מהשורש. הבנייה ביהודה ושומרון אמורה להיות מובנת מאליה ולא כעצם שזורקים לאחר או כתשובה להרס.

הרשינו לעצמנו להשלים עם פסיקות אבסורדיות וחסרות צדק, נבלענו לתוך אשליית התיאטרון. וההשלכות של פאסיביות זו הרסניות. פתאום כבר לנו בעצמנו לא כל כך ברורים  הערך שבהתיישבות וחובתנו למחות על הפגיעה בה. אנחנו כבר לא מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלנו ביום פקודה. צריך לאחוז את השור בקרניו ולומר בקול רם שיש פה בעיה מהותית.

הבעייתיות במערכת המשפט בישראל לא מתבטאת רק בהתכתבויות כאלו ואחרות אלא גם ובעיקר בשחיקה של ערכי יסוד ובזלזול בחשיבותה של ההתיישבות כאינטרס לאומי. ולנו יש חלק לא קטן בכך, מרוב ייאוש כבר איבדנו תקווה וצמד המילים 'פסק חלוט' נתפסות בקרב הציבור כאילו חתומות הן בטבעת המלך ואין להשיב. רק מתוך ההבנה שהבעיה גדולה יותר ממספר בתים והגיע הזמן להפסיק את התיאטרון, נוכל למנוע את ההרס הבא.