למה ערבים שונאים את הפלסטינים?

רבים בעולם הערבי בטוחים ש"הפלסטינים" לא רוצים מדינה כי אם תקום התרומות מהעולם תיפסקנה והפלסטינים יצטרכו לעבוד.

ד"ר מרדכי קידר , י"ח באדר תשע"ח

(צילום: דניאל רצבי)

אנחנו בישראל, ורבים בעולם המערבי, נוטים לחשוב שהעולם הערבי מאוחד מאחורי הבעיה הפלסטינית, משתוקק לראות בפתרונה כי כל הערבים והמוסלמים אוהבים את הפלסטינים ושונאים את ישראל.

זו ראייה פשטנית ולחלוטין לא מלאה: נכון שרבים מאוד, אולי אפילו הרוב הגדול של הערבים והמוסלמים שונאים את ישראל, אבל יש בהם רבים ששונאים את הפלסטינים לא פחות.

את ישראל הם שונאים בגלל שישראל הצליחה לשרוד למרות המלחמות, הטרור, החרמות והשנאה נגדה; בגלל שהיא מדינה יהודית למרות שהיהדות בראייתם היא דת בטלה ואילו האסלאם לבדו הוא דת אמת; בגלל שישראל היא דמוקרטיה והם חיים בדיקטטורות; בגלל שישראל עשירה והם עניים; בגלל שישראל היא גן עדן לעומת העולם הערבי, התחנה האחרונה לפני הגיהנום (ראה: סוריה, עיראק, לוב, תימן, סודאן ועוד...); והעיקר: ישראל הצליחה בתחומים שהם נכשלו, והקנאה מעבירה אותם על דעתם.

אבל למה הם שונאים את הפלסטינים "המסכנים"? אלה שהנרטיב הערבי אומר שאדמתם נגזלה והם נשלחו לחיי פליטות? כאן הסיבות מורכבות יותר וקשורות קשר ישיר לתרבות המזרח התיכון, שאנחנו בישראל ורבים במערב לא מכירים ולא מבינים.

אחד הדברים החמורים ביותר בעיני ערבי הוא כשמישהו מרמה אותו, "עובד עליו" ו"מסדר אותו". כשמישהו מנסה – ובוודאי אם הצליח – לרמות אותו הוא יוצא מגדרו מזעם, גם אם המישהו הזה הוא בן דודו, כי אז הוא יקרא לאחיו כדי לנקום בבן דוד, על פי הכלל הערבי: "אני ואחי נגד בן הדוד, ואני, אחי ובן הדוד נגד הזר".

לגבי הפלסטינים, ראשית, רבים מהם אינם פלסטינים במקור אלא מהגרים מכל העולם הערבי שעברו לארץ ישראל בימי המנדט הבריטי כדי לעבוד בערים ובכפרים שהיהודים הקימו. המהגרים הללו עדיין נושאים שמות כמו "אלחוראני" (=מהחוראן שבדרום סוריה), "אלצוראני" (=מהעיר צור שבלבנון), "אלזרקאוי" (=מזרקא שבירדן), "אלמצרי" (=המצרי) ועוד שמות רבים המעידים על מקומם המקורי, האמתי, של "הפלסטינים". אז למה שהם יקבלו יחס מועדף על בני המקום שנשארו בארצותיהם?

החל מסיום מלחמת העצמאות של 1948 החלה הפוליטיקה של העולם הערבי להסתובב סביב ישראל ו"הבעיה הפלסטינית", באופן שפתרון הבעיה חייב לבוא במסגרת חיסולה של ישראל. לשם כך הושמו כל הפליטים הללו במחנות פליטים עם החלטה מפורשת של הליגה הערבית לא לקלטם במדינות ערב.

במחנות הם קיבלו באמצעות אונרוו"א אוכל, חינוך ושירותים רפואיים בחינם, כלומר על חשבון מדינות העולם, ואילו השכנים הערבים המתגוררים ליד המחנות הללו חייבים לעבוד בזיעת אפיהם כדי לאכול, לחנך את ילדיהם ולקבל שירותי רפואה. יתר על כן: פליטים שקיבלו אוכל בחינם (אורז, קמח, סוכר, שמן) לתצרוכת משפחותיהם, מכרו חלק ממה שקיבלו לשכנים הערבים של מחנות הפליטים והרוויחו לא מעט מכך.

הפליטים שבמחנות אינם משלמים מיסי עירייה, ולכן יש פליטים לא מעטים המשכירים את בתיהם לאחרים וגובים דמי שכירות גבוהים מאשר בערים הסמוכות, כי מי שגר במחנות הפליטים פטור ממיסי עירייה. כלומר, העולם מסבסד את המיסים והפליטים משלשלים את הכסף לכיסיהם.

בלבנון, כמה מחנות פליטים שהוקמו ליד בירות, נבלעו לתוך העיר שהתרחבה בשבעים השנים האחרונות, והפכו לשכונות יוקרה עם מגדלי מגורים מפוארים. מישהו הרוויח מהשינוי, וזה לא בהכרח האיש ברחוב, שיש לו כל הסיבות להרגיש שרימו אותו.

במחנות הפליטים שבלבנון התנחלו ארגונים חמושים, החל מאש"ף וכלה בדאע"ש, דרך חמאס, החזית העממית, החזית הדמוקרטית וארגונים סלפים ג'יהאדיסטים. ארגונים אלה היו מתנכלים לאוכלוסייה הלבנונית שמסביבם ובשנת 1975 גרמו לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון שנמשכה 14 שנים ארוכות של שפיכות דמים, הרס והגירת מאות אלפי לבנונים מכפריהם לחיי סבל נורא במחנות אהלים סביב לערי המדינה. רבים מהם מצאו מקלט דווקא במחנות הפליטים הפלסטינים, אבל רבים הרבה יותר לא קיבלו אפילו עשירית ממה שקיבלו הפליטים מפלסטין, וההבדל יצר קנאה ושנאה כלפיהם.

בירדן ניסו הפלסטינים בשנת 1970, בראשות יאסר ערפאת, להשתלט על המדינה באמצעות הקמת אזורים אוטונומיים שלהם, הקמת מחסומי דרכים ונוכחות חמושים פלסטינים בצפון מערב המדינה שאיתגרה את השלטון בממלכה. בספטמבר 1970, "ספטמבר השחור", נקעה נפשו של המלך חוסיין והוא הראה להם מי בעל הבית בירדן, והמלחמה שהוא הכריז עליהם עלתה בחיי אלפים משני הצדדים.

בינתיים, בתוך ישראל, עשרים אחוזים מאזרחיה הם ערבים "פלסטינים" והם אינם מורדים בישראל ואינם נלחמים בה. כלומר, הפלסטינים החיים בישראל נהנים מהחיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כאשר מדינות ערב שופכות את דם חייליהן כדי לשחרר את פלסטין. היש תחושת "פרייר" גדולה מזו שבקרבו של חייל ערבי?

חמור יותר הוא מה שכל ערבי יודע: פלסטינים מוכרים אדמות ליהודים כבר יותר ממאה שנים, עושים קופה גדולה ממכירה זו ואז הם בוכים לאחיהם הערבים שיבואו וישחררו את פלסטין מהכיבוש הציוני.

לאורך השנים קיבלו הפלסטינים ממדינות העולם מיליארדים רבים של דולרים ואירו, וההכנסה השנתית לאדם ברשות הפלסטינית גדולה פי כמה וכמה מזו של האיש ברחוב המצרי, הסודאני והאלג'יראי וחייו טובים עשרות מונים מחיי הערבים בסוריה, בעיראק, בלוב ובתימן בשבע השנים האחרונות.

גם הפוליטיקה משניאה את הפלסטינים על ערבים רבים: בשנת 1990, תמך ערפאת בפלישת עיראק תחת שלטון צדאם חוסיין לכווית, וכנקמה סילקה כווית, אחרי ששוחררה, עשרות אלפי פלסטינים שעבדו בתחומה בעיקר בתעשיית הנפט, והם איבדו את פרנסתם בין לילה. הדבר יצר משבר כלכלי בקרב משפחותיהם ביהודה, שומרון ועזה, שהיו מקבלות תמיכה קבועה מבניהן בכווית.

כיום תנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני נתמכות בידי איראן, שנואת נפשם של ערבים רבים, שזוכרים שחטיפת מטוס כאמצעי טרור וסחיטה הומצאה על ידי פלסטינים שחטפו מטוס אל-על לאלג'יר בשנת 1968, לפני חמישים שנה, ועד היום העולם סובל ממעשה זה שלהם.

למרות שהסכם טאאף משנת 1989 סגר את מלחמת האזרחים בלבנון בהסכם על פירוק כל המיליציות, חיזבאללה נשאר היחיד שהסורים הרשו לו להישאר עם נשקו ואף לפתח את כוחו הצבאי עוד ועוד. התירוץ הקבוע היה שהנשק הזה נועד "לשחרר את פלסטין" ולא להיות מופנה נגד לבנונים. לכל מי שיש טיפת שכל בקדקודו היה ברור שהסיפור על פלסטין אינה אלא עלה תאנה קטן שאינו מצליח להסתיר את האמת, שנשק חיזבאללה נועד לטפל באויבי חיזבאללה בלבנון ובסוריה, וכך שוב שימשה "פלסטין" תירוץ להשתלטות שיעית על לבנון.

אבל הדבר החמור ביותר כיום הוא הדרישה הפלסטינית ממדינות ערב להימנע מכל קשר עם ישראל כל עוד הבעיה הפלסטינית איננה פתורה לשביעות רצונם של ראשי אש"ף והחמאס. הבעיה היא שרבים בעולם הערבי לא רואים דבר אחד שמאחד את אש"ף וחמאס, ולכן התייאשו מהפיוס הפנים פלסטיני המטרפד כל התקדמות עם ישראל. כלומר, העולם הערבי – שחלקו רואה בישראל את התקווה להתמודדות מול איראן – חייב למשכן את עתידו וקיומו למריבות הפנימיות של אש"ף וחמאס.

והאם שכחנו את מצרים וירדן שחתמו עם ישראל על הסכמי שלום, יצאו ממעגל המלחמה לשחרור פלסטין ובכך בגדו ב"אחיהם" הפלסטינים, והניחו אותם להתמודד עם בעייתם בעצמם?

רבים בעולם הערבי והאסלאמי בטוחים ש"הפלסטינים" לא רוצים מדינה כי אם תקום מדינה פלסטינית התרומות מהעולם תיפסקנה והפלסטינים יצטרכו לעבוד לפרנסתם כמו כל מדינה, ואיך הם יעשו זאת אחרי שהם התמכרו לתרומות שעבורן הם אינם צריכים לעבוד?

לסיכום ניתן לומר ששבעים שנה אחרי שנוצרה בעיית פלסטין העולם הערבי הבין שאין לה פתרון שישביע את רצונם של אלו שהפכו את הפליטות למקצוע, ולכן "בעיית פלסטין" הפכה להיות מסחטת רגשות וכספים המעשירים את המושחתים השולטים ברמאללה ובעזה.

בעולם שבו אף אחד לא רוצה להיות "פרייר", הפלסטינים איבדו את מעט האהדה שהייתה להם, וכל יום שעובר מגדיל את מספר שונאיהם בעולם הערבי והאסלאמי.