הגיע הזמן לעבור הלאה

למה אנחנו מתעקשים שוב ושוב, או יותר נכון מתעקשים איתנו, לשבת ליד שולחן שאנחנו לא אוהבים את המנות שמוגשות בו?

אופיר דיין , כ"ב באדר תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

הקמפיין החדש של ארגון ג'יי סטריט, ארגון יהודי אמריקאי המגדיר את עצמו ארגון פרו- ישראלי, קורא לנשיא טראמפ ולראש הממשלה נתניהו לשבת לשולחן שתי המדינות, אפילו הכינו לשני המנהיגים אוהלי שם ליד השולחן. השאלה היחידה שלא נשאלה היא- למה. 

למה אין קריאה לנשיא הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, לשבת לשולחן? האם הוא פטור מלהסב אליו? למה מחכים לנשיא ארצות הברית על מנת להסב לשולחן? האם בכוחו לאשר או לפסול את ההסכם? 

אבל השאלה החשובה מכולן, שמוכרחה להישאל על ידי ג'יי סטריט, על ידי הישראלים, על ידי האמריקאים, על ידי הפלשתינים, ובעצם על ידי כל מי שיכול היא- למה לשבת לשולחן אם לא אוהבים את האוכל שמגישים בו? 

אף טבעוני לא היה מתיישב לשולחן במסעדת בשרים, ואף קרניבור לא היה מתיישב לשולחן במסעדה טבעונית, אז למה אנחנו מתעקשים שוב ושוב, או יותר נכון מתעקשים איתנו, לשבת בשולחן שאנחנו לא אוהבים את המנות שמוגשות בו?

אנחנו זה לא רק הישראלים, זה גם הפלשתינים. הרי, לא אנחנו ולא הם אוהבים את פתרון שתי המדינות. גם אנחנו וגם הם מבינים שהפתרון הזה מת מזמן. 

אחרי שהוא מת, הוא נקבר, נקבר באדמות עזה שהייתה אמורה להיות הסינגפור של הפלשתינים. אחרי שהוא נקבר, הוא כוסה בבטון המדפן את קירות מנהרות הטרור החודרות מעזה ליישובי העוטף. 

מי שעדיין חושב שאפשר להסיר את שכבות הבטון והחול, להוציא את גופת פתרון שתי המדינות מקברה ולהחיות אותה, טועה טעות מרה וסופו להתאכזב. הגיע הזמן לעבור הלאה. 

ארצות הברית היא צד חשוב בסכסוך הזה. ארצות הברית הייתה, עדיין, ומוכרחה להמשיך להיות הצד המתווך, זו תפקידה של מעצמת על, אך היא בשום אופן לא אחד משני הצדדים הכי חשובים בסכסוך הזה. 

אם יש שני אנשים שצריך לקרוא להם לשולחן המשא ומתן הם ראש הממשלה הישראלי ונשיא הרשות הפלשתינית. ההבדל ביניהם הוא שהראשון נוהג להגיע לארוחה, אפילו לעתים מביא איתו מתנה למורת רוחו של עמו, והשני מציב תנאים מקדימים כל כך בלתי נתפסים ולא מוכן לתת שום דבר בתמורה, עד שהאורחים האחרים כבר מוותרים על נוכחותו ומפזרים את המסיבה. 

משא ומתן אמיתי שיביא לסוף הסכסוך כנראה עוד רחוק. רחוק קילומטרים רבים כל כך מאיתנו. קילומטר לכל שקל שמשלמת הרשות הפלשתינית למחבלים, קילומטר לכל אבן שנזרקת בכבישי יהודה ושומרון, קילומטר לכל התפרעות אלימה. 

אך כשהוא יגיע, וכולי תקווה שיום אחד זה יקרה, הפתרון לא יכול להיות כזה שנכפה עלינו על ידי ארגונים וממשלות הנמצאות אלפי קילומטרים מהסכסוך. 

הוא חייב להגיע מרצון אמיתי שלנו ושלהם לסיים את זה אחת ולתמיד. הוא לא חייב להיות בדמות מדינה אחת, שתיים, או שלוש. הוא צריך להיות שלנו. הוא צריך לבוא מאיתנו. 

הוא צריך להיות פתרון שאנחנו יכולים לחיות איתו בשלום. שיביא שלום.