לא זכו – אש אוכלתם

הפמיניסטיות החדשות לא חרדות על זכותה של האישה לעשות ככל העולה על רוחה, את הזכויות והשוויון הן כבר השיגו לפני זמן רב.

דודי וכטל , כ"ח באדר תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

בשבועות האחרונים היינו עדים לכמה אירועים שסבבו סביב שאלת דמותה של האישה, מקומה ויכולותיה.

מהעיסוק בפקודת 'השירות המשותף', דרך פרסום החוברת החדשה של הרב יגאל לוינשטיין וההשתוללות כנגד דברי הרב יוסף קלנר ועד לזעקות השבר כנגד דברי הרב קוסטינר והרב סדן.

בייחוד היה מביך לצפות, לפני כחודש, בעדת הצווחות במהלך נאומו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. כולן 'מוצלחות', כולן 'הגיעו רחוק', כולן 'ניפצו את תקרת הזכוכית' שיצר השוביניזם והדיכוי הגברי במהלך אלפי שנים, הן כולן הגיעו למחוזות חדשים ומתקדמים. ועדיין, הן כולן מפוחדות עד מוות מהדובר, שבסך הכול ציין עובדות על הבדלים טבעיים בין איש לאישה.

ממה הן כל כך מפחדות, על מה הן כולן חרדות. דומה שהמהפכה הפמיניסטית כבר השיגה כל מה שביקשה להשיג, ואין מה או מי שיאיים עליה ועל הישגיה.

הפמיניסטיות החדשות לא חרדות על זכותה של האישה לעשות ככל העולה על רוחה, את הזכויות והשוויון הן כבר השיגו לפני זמן רב. הפמיניזם החדש עסוק בטשטוש ההבדלים בין האיש לאישה, הבדלים שלדידם הם הגורם המשמעותי ביותר לכך שגם אחרי עשרות שנים של שוויון זכויות, נשים עדיין לא מגיעות לאותם 'הישגים' כמו גברים.

'זה הכול עניין של הבנייה חברתית', הן אומרות, בניסיון נואש לשכנע אחרים ולהשתכנע בעצמן. 'זה הכול תלוי סביבה וציפיות מוקדמות', הן מספרות לכל מי שרק מוכן להקשיב. 'זהותו הפסיכולוגית של כל אדם היא דבר שמנותק מזהותו הביולוגית', הן מסכמות, לקול מחיאות הכפיים של עצמן.

אם היינו שמים את התנועה הזו על ספת המטופל, אם היינו מנסים לברר לעומק מה מהלך אימים על האוחזים במנטרות החדשות הללו, מה מטריף את דעתם ומוציא מהם את כל הרעיונות החדשים והבלתי סבירים הללו – כנראה שהיינו מוצאים הרבה חוסר ביטחון וחוסר אמונה בכך שגם נשים שוות, ממש כך כפי שהן, בלי שום צורך להוסיף עליהן כישורים חדשים מן החוץ. כנראה שהיינו מוצאים הרבה חוסר ביטחון בכך שיש חשיבות גם לדברים 'הפעוטים' והלא משמעותיים בחיים, דברים כמו – בית, משפחה ואהבה.

לפני כמאה שנה, כששאלת השתתפות נשים בבחירות ל'אספת הנבחרים' בארץ ישראל ניסרה בחלל האוויר, כתב הרב קוק זצ"ל כמה מאמרים בעניינה. אומנם כיום השאלה הזו איננה עומדת על הפרק, לאו דווקא בגלל שכל כך 'התקדמנו', מכל מקום הרבה יש ללמוד מדברי הרב באותה סוגיה. מלבד זה שהרב פותח את דבריו בכך, ש"אנו שומעים קול אחד מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים, מן ההלכה ומן האגדה, המורֵה שרוח האומה כולה בצביונו (אופיו) ובטהרתו, עומד הוא נגד החידוש המודרני הזה", עוד הוא מוסיף נקודה חשובה:

"המשפחה היא לנו", כותב הרב, "קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה, ממה שהיא בכל העולם המודרני. וזהו היסוד של אושרה וכבודה של האישה בישראל", כיוון שזהו התחום בו היא המרכזית והחשובה. ו"הגורם הנפשי של הדרישה הזו", לשתף נשים בבחירות, "בא בעיקרו על ידי מעמדן האומלל של הנשים ההמוניות אצל העמים האלה", אשר על כן, "הם חשבו להיעזר על ידי איזה יפוי-כח ציבורי", בדמות 'הזכות לבחור ולהיבחר', "לנסות בזה את הטבת מצבן ההרוס בבית פנימה".

"האישה הישראלית מבססת את זכויותיה על פי התוכן העדין של ערך הנפש המיוחד לה", כותב הרב ומסיים את דבריו בפניה למי שהיכולת בידו: "אל תמירו את זכויותיה בזכויות קלילות, כתובות, שהן נשארות ברובן רק על הנייר, בתור גיהוץ של חופש חיצוני, וממררות בתוצאותיהן את חייהן, בבית פנימה".

הפמיניזם בצורתו החדשה דוחף את המינים למלחמה, שנאה ועוינות וכל מין עינו צרה בהצלחת חברו. דיבורים מאוד מנומסים מצד גברים, מסתירים טינה על כך שפלשו להם לטריטוריה המוכרת, דיבורים מלאי פאסון של ביטחון עצמי מצד נשים, מסתירים פחד מוות מלהיתפס כקטנה ולא משמעותית, ושרק לא יגידו שאני עקרת בית. כלפי חוץ מפגינים אחדות ושוויון, אבל רק כלפי חוץ. זהו שוויון שטחי שבנוי על דיכוי כישורים נפשיים ואימוץ וחיקוי קופי של כישורים נפשיים של בני המין השני.

בהפוך על הפוך הסכנה מספר אחת של הנשיות כיום היא אותה תנועה, כיוון שהיא שואפת לבטל את ייחודיותה. אותן אלו שבדרך כלל רוממות נתינת המקום לטבע בגרונם, נלחמות בו עד מוות כשהוא מאיים לנשל אותן מכל 'ההישגים' החדשים שלהן.

מה עם הכישורים הנשיים, מי יעמוד וייצג אותם, מי יילחם ויגיד שלהיות עדינה, סבלנית, קשובה ורגישה זו מעלה ולא מום שמפריע ל'התקדמות' בחיים. מי יזעק את זעקת הילדים שזכו באימהות שיודעות לנהל צוות בחברת הייטק, אבל לא שם בשבילם, לא פיזית ובטח שלא נפשית.

ואנחנו? 'בשמחה ובגיל אלי קבר נדדה...'. ממהרים לשתות את מי הרפש של הביצה הטובענית שיצרה תרבות המערב השוקעת. מתעלמים מההשלכות של אימוץ אותן תפיסות ומקפידים לומר, לכל מי שיסכים לשמוע, שגם אנחנו כבר כאלה, גם אנחנו מתקדמים, נאורים וחכמים. רבים מאתנו מפחדים. מי שיעז לומר שהוא נגד המהפכה הפמיניסטית השנייה, זו שבאה לטשטש את ההבדל בין המינים, ייתפס מיד כמי שכופר גם במהפכה הראשונה, ודינו של כופר בתליה.  

בשולי הדברים נוסיף: בד"כ כשמדברים על הסיבות לריבוי מקרי הגירושין בדור האחרון נוהגים לציין את התגברות הנטייה לאינדיבידואליזם ואת הרצון החזק של כל צד לממש את עצמו, מה שמקשה על חיי זוגיות בפרט ומשפחה בכלל. ודאי שהסיבה הזו נכונה, אך היא אינה היחידה.

סיבה פחות מדוברת, אבל ודאי לא פחות משמעותית, היא האג'נדה של מחיקת הזהויות שהולכת וקונה לה שביתה בכל מקום, התפיסה שמעלימה את ההבדלים והפערים בין איש לאישה. מי שלא מכיר שזו שעומדת מולו שונה ממנו לא רק ביולוגית וחיצונית, מי שלא מכירה שמה שחי איתה באותו בית לא רק לבוש שונה אלא גם חושב ומרגיש דברים אחרים, יתקשה מאוד לחיות באהבה אחווה שלום ורעות עם בן/ת זוגו. הפערים הנפשיים בין איש לאישה כל כך גדולים ומשמעותיים, שהתעלמות מהם והגעה לחיי נישואים בלי הבנה מעמיקה שלהם, יכולה לגרום למצוקות רבות.  

וכן, גם על הקטסטרופה הזו חתומים בעלי אותה השקפת עולם.