האויב הגדול שלהם: יהדות

דבר אחד מעודד אותי בכל גל השנאה העכור הזה: לפעמים דווקא מי שנלחם במורשת היהודית חושף את הכוח והעוצמה האמיתיים שלה

דביר עמיאור , כ"ח באדר תשע"ח

דביר עמיאור
דביר עמיאור
צילום: חגי אביבי

לפני כשנתים השתתפתי בבימה של מכון מנדל למנהיגות שעסקה בסוגיית "מקומו של החינוך היהודי בימינו".

בין הדוברים היה ד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני. כן, אותו ארגון שרודף לכאורה באובססיביות אחרי המכינה בעלי. הוא מי שעומד על פי הפרסומים מאחורי גל הפרסומים על ההתבטאויות ה-"קיצוניות" של רבני המכינה.

כמות השנאה והסלידה שהוא הקרין כלפי כל דבר שיהדות קשורה בו הדהימה אותי. הפליא אותי איך אדם שמגדיר את עצמו כליברל ופלורליסט, שמאמין לכאורה בחשיפה של ילדיו לכל תרבויות העולם, כל כך מבוהל ומפוחד מחשיפה למעט תוכן שקשור לזהות יהודית.

עיקר טענתו היתה שמערכת החינוך בישראל כופה כיום על ילדי ישראל תכנים דתיים בניגוד להשקפת העולם של הוריהם. הוא סיכם את דבריו במשפט - ''מה שמטריד אותי הוא לא מה יהיה הצביון של החינוך היהודי, אלא איך נפטרים ממנו".

בסוף דבריו נשאל פרומן על ידי בחור חרדי שישב בקהל, אם הוא כל כך נגד כפיה מה דעתו על גיוס חרדים לצה"ל. פרומן השיב שהוא התבטא בעבר מספר פעמים נגד גיוס חרדים לצה"ל בעקבות התנגדותו לכפיה של ערכים.

בסוף ההרצאה שוחחתי עם כתב מקור ראשון- יאיר שלג, והחוותי את דעתי שעיקר ההתנגדות של ד"ר פרומן לגיוס חרדים לצה"ל לא נובע מהתנגדותו לכפיה, אלא מחשש שהמערכת הצבאית תיהפך ליהודית יותר. יאיר השיב לי שכשהוא שומע טענה של אדם הוא מעדיף להאמין לדברים כמו שהם.

אבל,  חיפוש קצר בגוגל שהוביל לדברים שאמר ד"ר פרומן בכנס במכון מנדל חושף את הנימוקים האמיתים להתנגדותו של פרומן לגיוס חרדים לצבא: "בסופו של דבר, אף אחד לא מסתכל על הצרכים של החברה החילונית וכיצד גיוס חרדים לצבא ישפיע על החילונים. כבר היום יש בצבא הקצנה דתית גדולה בשל התחזקות החיילים הדתיים-לאומיים. הפערים בין הרבנות הצבאית ובין החיילים הם ענקיים, ועם גיוס החרדים, זה רק ילך ויתעצם...".

מסתבר שהחשש מהדתה מטריד כל כך את פרומן. עד שבמאמר שהוא פרסם בעיתון 'הארץ' ב-2013 הוא קרא לבחון את ההשלכות של שילוב האוכלוסייה החרדית בשוק העבודה. 

כלומר מבחינת רם פרומן האויב הגדול שלנו הוא לא החמאס חיזבאללה או אירן, גם לא מצבה הכלכלי של מדינת ישראל, אלא הדת היהודית.

הוא מוכן לוותר על אלפי חיילים במערכת הביטחון רק מתוך חשש לחיזוק הצביון היהודי בצה"ל, הוא מוכן להחזיק כלכלית ציבור הולך וגדל בתנאי עוני ולו רק שהם לא ישפיעו חלילה על הצביון החילוני של המדינה. 

אז בפעם הבאה כשכולנו נזדעזע מעוד גילוי מרעיש של עוד ציטוט של רב נוסף שהוצא מהקשרו, נזכר כולנו מי מנהל את הקמפיין הזה ומה מטרתו.

גישתו של יאיר שלג,  באמונתו בכנות וביושר של האנשים ובדבריהם, מתבררת כלא נכונה כשמדובר בפורום החילוני.  

אותי דבר אחד מעודד בכל גל השנאה העכור הזה: לפעמים דווקא מי שנלחם במורשת היהודית חושף את הכוח והעוצמה האמיתיים שלה ביצירת תודעה משכנעת ומחייבת.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לימד אותי כיצד צריך להילחם עם השקר והכפירה. בתגובתו לאמירה שלילית כנגד הדת היהודית והתורה על ידי איתמר בן אב"י בנו של אליעזר בן יהודה לפני כמעט 100 שנים, שהשמיע דעות דומות לאלו הנשמעות כיום על ידי הפורום החילוני, כתב הרב מאמר בשם "ובמלחמות צוררינו נגדנו". 

"והנני מכריז בזה את מחאתי הפומבית נגד פה דובר נבלה, ואומר לו דיך, סתום פיך". בנוסף הרב קוק החרים את עיתונו של בן אב"י בגלל פרסום הדברים, זו נקודה למחשבה כלפי מפרסמי הדיבה כנגד המורשת היהודית.

ההצעה שלי היא לדון מחדש באחדותה של האומה וביצירת שיח משותף של דתיים, חילונים מסורתיים וחרדים  כדי שהעם יוכל להביא לידי ביטוי באופן שלם את צדדיו השונים מבלי לנתק את הקשר למורשת היהודית, לתורה ולארץ. אנחנו זקוקים לדיון אמיתי ולא פרטיזני ומשולח רסן בחלקים אחרים של החברה הישראלית.

כדי לייצר שיח איכותי צריך להתחיל להשתמש בזהות המשותפת לכולנו- עצם היותנו יהודים, כך כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק במאמר שהתפרסם במאמרי הראי"ה בו הוא קורא להפסיק להשתמש בזהויות שמפלגות כחילוני וכדתי, ציוני או חרדי ולהתרגל להגיד- יהודי.

דבריו של דוד בן גוריון במכתב שכתב בשנת 1961 גם הם מבטאים את אותו העיקרון. "אמרתי שאיני לאומי ואיני ציוני - כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי, במורשתו ובמקור מחצבתו; ואברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ורבי יהודה הלוי, לא היו "לאומיים" ולא היו "ציוניים". והמילים האלה היו זרות להם, ואינן אומרות כלום גם לי. ואין לי כל צורך בהן. המושג יהודי אומר לי הכל''. הדברים הובאו מתוך מכתב ששיגר בן גוריון לחוקר הספרות ברוך קורצווייל.

בדרך הזו עם ישראל ימשיך לגדול ולייצר מכנה משותף בין תורתו למשימתו הלאומית-חברתית והפורום החילוני שמוביל רם פרומן יאבד לבסוף עניין.