המהפכה של הציונות הדתית

העובדה שהציונות הדתית זכתה להיות זאת שמעוררת את עניין הר הבית והמקדש היא זכות שאין שנייה לה

ישראל מלמד , ג' בניסן תשע"ח

ישראל מלמד
ישראל מלמד
צילום: עצמי

לאחרונה אנו עדים למהפך שחל בעמדות הציבור הציוני דתי בנוגע לעלייה להר הבית. אפשר לראות בכך תהליך שבעיקרו הוא טכני כלומר נובע מקמפיין מתוקשר בעד העלייה, או משינויים בעמדה ההלכתית של פוסקים רבים בעקבות העיסוק הרב בנושא המדידות והגבולות בהר.

אולם נדמה לי שגם התומכים הנלהבים, וגם המתנגדים החריפים מבינים שהנושא העומד על הפרק הוא "סלע קיומנו" והכנסתו לחיינו מהווה מהפכה של ממש החורגת בהרבה מתחום העלייה להר הבית גרידא, שני הצדדים רואים בכך, שינוי תפיסתי תיאולוגי ורוחני רחב שעובר על הציונות הדתית והחברה בישראל.

הר הבית מסמל סט של תפיסות וערכים מקיפים מאוד. המחלוקת אומנם נסובה על הר הבית אבל מתחת לפני הקרקע שורשי המחלוקת הם עמוקים הרבה יותר.

אני רוצה בשורות אלה לנסות לשרטט מה לדעתי האופק הרוחני החדש שמייצר הר הבית, ומדוע הוא מייצר תקוות מצד אחד, והתנגדויות כה רבות מהצד השני.

לפני כן, אקדים שכאשר מגדירים אופק חדש שאליו חותרים, גם אם בפועל לא ניתן לממש אופק זה, עצם השאיפה מייצרת כבר בשלב ההווה שינויים מרחיקי לכת.

כאשר רק החלו המחשבות על הקמת מדינה, עצם קיומו של אופק זה יצר שינוי בתחומי העיסוק: באירופה החלו לקום התארגנויות רבות בתחום הצבאי החקלאי המדעי המדיני ועוד ועוד; תנועות הנוער התחילו להתאמן באימוני צבא; הקימו גרעינים רבים שנערכו חלמו והתחילו לחיות את ההוייה החדשה ועוד.

בית המקדש טומן בחובו שינויים מרחיקי לכת בכל ההוייה היהודית, ואפשר לומר שעד לפני 20 שנה הציבור ואפילו לומדי התורה חשו זרות ומרחק גדולים ביותר מכל הציור של בית המקדש.

גם אם כיום רק עולים להר ועדיין אין לאף אחד מושג מה השלב הבא,לאן זה יכול להתקדם? ובאיזה אופן? עצם השינוי בהפיכת הר הבית לאופק שעליו חולמים כבר מייצר שינויים מרחיקי לכת בהווה. כל המחשבות והמעשים היהודיים מתארגנים לקראת השלב הבא.

אני רוצה לציין את שלוש הנקודות המרכזיות שהאופק של הר הבית מעלה כבר כיום, ולא פלא שהמתנגדים, אם אפשר להכליל אותם בקבוצה אחת,רואים בשלושת הנקודות הבאות, איום ממשי על החיים הדתיים כיום.

אחד מהנקודות המרכזיות של בית המקדש הוא הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית, הסנהדרין מוסמכים להורות, לחדש ולדרוש את התורה ואפילו לבטל דברי בית דין קודם בתנאים מסויימים.

העמדה הזאת בייחס לתורה שיש בה יצירתיות, סמכות ואחריות גדולות לאין ערוך מהמצב כיום, משפיעה כבר היום על המצפים לסנהדרין לעסוק בלימוד פסוקים ומדרשי הלכה, לחדש את ההקשבה לתורה ולפתח את היכולת היצירתית בתורה, גם אם רחוקה מאוד הדרך, וודאי שאופק כזה לא מאפשר להישאר בתורת הגלות שהתכנסה לד' אמות של הלכה ולפסיקה המסתמכת על היסק והשוואה בלבד. (אם בתקופת חז"ל, הייתה יצירה ופיתוח תפיסות מוסריות ופתרונות שהקדימו את זמנם, כיום, עקב חוסר הסמכות והיצירתיות, התורה בפיגור בעניינים רבים אחרי המשפט, הנוהג ואמות המידה המוסריות בעולם)

היבט נוסף לקיומה של סנהדרין הוא הדרך שבו מוכרעת בה ההלכה. במציאות בה קיימת סנהדרין מתקיים דיון אמיתי בענווה של כל חברי הסנהדרין וההכרעה ברוב דמוקרטי, ובין לקטנים ובין לראש הסנהדרין יש קול אחד בלבד בהצבעה. לעומת אוטוריטה רבנית הקיימת כיום של רב אחד או כמה בודדים הפוסקים לציבור ללא דיון ובירור בין תלמידי החכמים.

היחס בין ישראל לעמים: אם בארץ ישראל היחס המרכזי כלפי הגויים לפחות בשלב הירושה הוא המלחמה וההורשה. בניית בית המקדש מגיעה על פי פשטי המקראות במצב שה' "הניח מכל אויביך מסביב" במצב של שלום כולל, ובהתאם אחת ממטרות בית המקדש היא: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". דבר ה' יוצא מירושלים לכל העולם כולו ולכל האומות.  אם בבית הכנסת של כל תקופת הגלות לא היה כלל מקום לנכרים, בבית המקדש מקבלים קורבנות מגויים ושלמה בתפילתו מבקש במיוחד שה' יקבל בבית המקדש גם את תפילת הנוכרי.

הנקודה האחרונה המשפיעה על קודמותיה ומשמשת להן כשורש היא היחס שבין העם לה'. אם בגלות היחס הוא של מלך ועבד, בארץ ישראל היחס הוא של בנים. בבית המקדש הקשר הוא מעין קשר האיש והאישה, ולכך ביטויים רבים כגון הכרובים העשויים כדמות איש ואישה בקודש הקודשים. שינוי זה משנה את מעמדו של עם ישראל כפועל ולוקח אחריות על העולם כולו, ובמובן רחב יותר משפיע על כל מעמד הנוקבא בעולם (מעמד האישה). עם ישראל מגיע לדרגה של שותפות ואחריות וזוכה לקשר אינטימי ממשי וחי בבית עולמים.

 עוד נקודה יסודית הקשורה לעניין זה, הוא היחס לגוף ולחומריות. בבית המקדש ישנו חיבור של שמים וארץ, עבודת ה' אינה רק אפלטונית שכלית, אלא יש בה מימדים גופניים וחומריים כמו הקורבנות והתגלות ממשית של האלוקות בעולם הגשמי והחומרי.

אכן אפשר לראות בקרב המתנגדים, שהתנגדותם לעליה להר היא התנגדות לחתירה ממשית לכלל המטרות והחזונות העתידיים הללו. הם רואים באלו סכנה, קפיצת מדרגות והקדמה של המאוחר. כך ביחס ללימוד תורה שיש בו יצירה,וציפייה להתחדשות, כך ביחס לדיון המתקיים בין תלמידי חכמים והכרעה ברוב- לא על פי אוטוריטה, וכך ביחס לשאיפה לשלום כולל עם עמים אחרים. לאלו ניתן להוסיף את החלום לשיבתה של נבואה, ושינוי כללי במעמד האישה במציאות, וכמובן, שינוי בניתוק העולם הדתי מהגוף, מחומריות ומיניות. כל אלה לדידם הם 'הלכתא למשיחא', והעיסוק בהם אסור כיוון שהם מאיימים איום ממשי על תורת הגלות ועל תורת ארץ ישראל החסרה - המצויה בידינו כיום.

אכן אפשר לומר שישנו צימאון רוחני גדול בציונות הדתית, ובשדרות רחבות בציבור הישראלי, כבר שנים רבות לקשר ממשי וחי יותר עם היהדות ועם ה' יתברך. הנהירה לברסלב וחב"ד נתנה מענה מסוים ברמה הנפשית והפרטית לצימאון זה, אבל נדמה שבהר הבית ישנו מענה רחב והולם הרבה יותר לצימאון. לא רק לעבודת ה' פרטית שיש בה חיים אלא צימאון לפוליטיקה רוחנית יותר, לעם החי באופן כללי - מול אלוקיו.

חשוב לי לציין, שרבים מהעולים להר, עולים מתוך כיסופים לכל המימדים האלו, מתוך הקפדה על כל פרט בהלכה, ומבלי לחלל חלילה את הר הקודש. ומתנגדים להשטחת הר הבית והמקדש, לחזון צר של כיבוש ומלחמה, הם עולים מתוך הבנה שחיינו הדתיים דורשים ניעור ואופק חדש גדול הרבה יותר. הם יודעים ומבינים שהאופק הגבוה שמציב הר הבית יכול לאגד בתוכו וליצור שלום בין חלקי העם. כיוון שהוא מציב אופק שמעל הויכוח של שמאל וימין, ובמידה מסוימת גבוה מעל הויכוח בין דתיים לחילונים.

ולסיום, העובדה שהציונות הדתית זכתה להיות זאת שמעוררת את עניין הר הבית והמקדש היא זכות שאין שנייה לה. רבים טענו כלפי הציונות הדתית לאורך השנים בעיקר מהכיוון החרדי שהיא רק חקיינית של הציונות החילונית. אפילו על מפעל ההתנחלות ניתן היה לטעון שהוא בהשראת האבות המייסדים של הציונות, שדגלו בערכי עבודה הגשמה והתיישבות.

מנגד, העובדה שהציונות הדתית ממשיכה כעת אל השלב הבא, ומעוררת בגלים הולכים וגוברים את עניין הר הבית והמקדש, הוא חידוש, המציב אותה במקום חדש. על הר הבית היא לא יכלה ללמוד מהחילונים, ולצערנו בוודאי לא מהחרדים. בכך מעיד סופה על תחילתה שמטרתה תמיד הייתה חידוש הברית בין ה' לבין עם ישראל, והציונות וההתנחלות היו רק שלב בדרך למימוש הברית.