לדרכו של הבית היהודי

עם ישראל זקוק לנו אבל לא כתנועה דתית-לאומית וגם לא כתנועת ימין-יהודית-ציונית, אלא כתנועה יהודית.

מרדכי קרפל , ה' בניסן תשע"ח

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

המגעים לאחדות פוליטית בין "הבית היהודי" לבין "האיחוד הלאומי" הם דבר מבורך.

בצדק אמר בצלאל סמוטריץ' שליבו של הדיון הוא האם המפלגה המשותפת תוגדר "ציונית-דתית" (כמו שהוא חפץ), או "מפלגת ימין יהודית וציונית" (כפי שלדבריו בנט חפץ).

מבחינה אידאולוגית אני לגמרי עם סמוטריץ'; אנחנו באים מאותו בית מדרש. מבחינתי הוא הכי מדויק. הכיפה שלי היא בגודל של הכיפה של סמוטריץ', לא זו של בנט. ויחד עם זאת, אני חולק על בצלאל סמוטריץ'. לא בפרטים אלא בכותרת, ברוח הכללית, בגישה.  

תראה, בצלאל. עם ישראל זקוק לנו היום. הוא זקוק לרוחו של הרב קוק. עכשיו, אם אנחנו לא יכולים להתחבר לנפתלי בנט – אפילו לא לבנט! – איך נתחבר לעם ישראל?

אין יותר דתיים וחילוניים, בצלאל. וכך ראוי שיהיה, כפי שכתב הרב קוק ב"מסע המחנות". עברנו את השלב ההוא. היום כולנו יהודים. והתנועה שצריכה לבוא לציבור הישראלי עם הבשורה של הרב קוק, ולהפוך אותה לחזון המוביל של הדור הזה, היא לא תנועה דתית-לאומית וגם לא תנועת ימין-יהודית-ציונית. כל חמשת המושגים הללו מקבלים היום גג משותף אחד – תנועה יהודית. הכול כלול במושג "יהודית". וזה עצמו חלק מן המסר. עברו גם ימי המקפים.

אמנם, וזה חשוב, ואולי העיקר: בתוך התנועה הזו חייב להיות מרכיב תורני. לא "ציוני-דתי", אלא תורני. אמוני. והוא חייב להיות דומיננטי, מוביל. לאו דווקא כמותית אלא איכותית. הוא חייב להיות נשמתה של התנועה, בדיוק כפי שהוא עתיד להיות נשמתו של הציבור הישראלי כולו בעתיד הלא רחוק. אבל הוא גם חייב להיות מחובר, חלק מ....; ואם הוא לא מסוגל להתחבר לעם ישראל, אז הוא אולי דתי-ציוני, אולי חרדי, אולי חרד"לי – וכולם חשובים – אבל הוא לא זה שעומד להנהיג את העם הזה. אנחנו אמנם צריכים להיות עם הראש בתורה, אבל רגלינו חייבות להיות נטועות בתוך עם. בציבור. בתוכו. אתו. האמת לאמיתה של תורת ישראל איננה בכך שהיא בשמיים, ברוחניות, בישיבות, אלא דווקא בכך שהיא יורדת לארץ – לחיים, להיסטוריה, לציבוריות, לעולם הזה – ומסוגלת להתחבר אתם ולהדריכם.

ואת המרכיב הזה, התורני, האמוני, אתה ושכמוך בצלאל אמורים להביא לתנועה היהודית הזו. בלעדיו היא לא תוכל. היא תתמוסס. תדהה. הוא צריך להיות ראשו של הסולם, סולם יעקב, שרגליו מונחות ארצה, מחוברות לכל יהודי, באשר הוא, בלי קשר לרמת "הדתיות" או "התורניות" שלו. אבל שים לב – ראש הסולם ולא כל הסולם.

ובנט זקוק למרכיב התורני-אמוני הזה כאוויר לנשמה. והוא יודע זאת. והוא ישמח בו. אבל לא בתור "שומר כשרות", "בודק בציציות", שיישב לו על הוורידים ויחנוק אותו – אלא בתור מקור של השראה, של גדלות רוח; בתור מצפן אידאי.

וזו הסיבה, בצלאל, לכך ש"הבית היהודי נמנע כמעט באופן מוחלט מלעסוק בסוגיות דת ומדינה", כדבריך. הוא מבין שמה שאפשר וראוי ליזום, הרבנים שלנו לא ייתנו לו ליזום. ומצד שני, שמה שהרבנים שלנו מוכנים ליזום – הוא גזירה שעם ישראל לא יכול לעמוד בה. לכן הוא לא נכנס לשדה המוקשים הזה. סוגיית השבת ומתווה גביזון-מדן הם דוגמא טובה לכך.  

עכשיו, לגבי העניין של ראש ממשלה. אתה בצלאל תופס את זה כעניין פרטי של נפתלי בנט. כשאיפה אישית שלו. ואתה "מפרגן" לו על זה. זה אמנם יפה מצדך, אבל אני לא חושב כמוך. אדרבא, מבחינה אישית זה בכלל לא מעניין אם בנט רוצה להיות ראש ממשלה. ממש לא חשוב. לגיטימי אבל עניין פרטי שלו. למרות שלדעתי הוא מוכשר לכך. אני תומך בשאיפה שלו להנהגה, לאו דווקא ובעיקר בגלל המעלות (ולמרות החסרונות) האישיים שלו, אלא בגלל העניין העקרוני: ראש התנועה הזו, היהודית, שיש בה מרכיב תורני דומיננטי שמהווה את נשמתה – חייב לשאוף להנהגה. כי זו התנועה שעתידה להנהיג את עם ישראל. עצם ההכרזה על שאיפת ההנהגה היא עניין מהותי. היא חלק מהליבה האידאית של התנועה.

עם מחר בנט ושקד יעזבו את הבית היהודי ויעברו לבדם לליכוד – ואני לא מדבר על חיבור טכני כזה או אחר של הבית היהודי לליכוד כהוראת שעה או גם מעבר לכך – אאחל להם בהצלחה מכל הלב, אבל לא אתמוך בהם. והם יצליחו שם, אין לי ספק. ולהיפך, אם מחר מחרתיים, יעמוד בראש התנועה הזו מישהו או מישהי אחרים (ואולי אתה), והם ישאפו לראשות – אתמוך בהם. כי אני חושב שתנועה מהסוג הזה חייבת לשאוף להנהגה. זה חלק ממהותה.

"להיות ראש ממשלה מתוך מפלגה ציונית-דתית זה לא ריאלי בשנים הקרובות", אתה כותב. אמת. לא רק "בשנים הקרובות" זה לא ריאלי, אלא לעולם לא. כי עם ישראל לא יתחבר לתנועה ציונית-דתית, אבל הוא כן עשוי להזדהות עם תנועה יהודית. ולהיות ראש ממשלה מתוך תנועה יהודית, שרוח תורנית ואמונית מובילה אותה, זה בהחלט ריאלי. אולי לא "בשנים הקרובות" אבל בהחלט בעתיד הלא רחוק. ואנחנו הרי לא עומדים לריבונו של עולם עם סטופר. אנחנו בונים את הכלים הנכונים, והוא ייעשה את חלקו שלו בזמן שייראה לו לנכון.

"הדתיות" שלי ושלך, בצלאל, לא צריכה להיות דרישה שכולם צריכים להתיישר על פיה, כתנאי אולטימטיבי לשיתוף פעולה; היא צריכה להיות דוגמא אישית.