לשנה הבאה בני חורין

אנחנו עסוקים באיפור והתקשטות חיצונית מתוך רצון למצוא חן, עסוקים ב – איך נשמענו, האם זה עבר מסך, האם הדברים מתקבלים על הדעת

דודי וכטל , י"א בניסן תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

"לא מלאכה קלה היא  ההכרה של מושג החירות במילואו והיקפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להיכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות".

יציאה מבית עבדים מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. אם היינו יכולים לתלות את שם התואר 'עבד' על האחר, על זה שהוא איננו אני, מישהו רחוק במקום אחר, אז רווחה הייתה לנו. אבל מה נעשה שבבואנו לבחון את עצמנו, לבדוק את חדרי הלב "מחומצת העבדות שנדבקה בנפשותינו", אנו מוצאים את עצמנו עם חירות חסרה ודלה.

לעתים נראה שככל שעצמאותנו הפיזית והמעשית מתרחבת, כך במקביל קטנה לה עצמאותנו הרוחנית. בתחילה השתעבדנו רק תחת ידו של השיח, זה המכיל והמקבל, זה שעושה שימוש בשפה סבלנית ומאפשרת. מתוך כך, בהמשך, נמשכנו אחריו וקיבלנו על עצמנו לא רק את חוקיו, הגדרותיו וסגנונו, כי אם גם את רעיונותיו ורוחו. אם נרצה דוגמא ומשל – הסוטים הפכו להומואים, אחרי כן להומוסקסואלים ומשם קצרה דרכם להיקרא להטבי"ם. השינויים אינם עניין של סמנטיקה, השינויים הם השיח שמשפיע בהמשך על התוכן ולבסוף גם משנה את הרגשות והמחשבות ביחס לתופעה.   

זו "עבדות כמוסה", כמעט שלא ניתן לצפות בה ולשים עליה את האצבע במדויק, היא צובעת את עצמה בצבעים מזויפים של חירות ובכך היא מתעה את ההמון העיוור. בעזרת פוזה של "מחשבה חופשית", "חשיבה ביקורתית", "מקוריות'" ועוד, מסתירים את האמת המרה – 'כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו'. משועבדים לכל 'טאבו' של המערב, אוכלים כל הזמן משולחנם של אחרים; מצדיקים בזה גם את המצב בו באמת אנחנו עבדים לתאוות וליצרים.   

האם ייתכן שנעמיד דרך אחרת, שנעמיד תשובה של אמונה לשאלות החיים החדשות, האם לעד נגרד עצמות משולחנה של התרבות המערבית הגוססת ונהיה כקוף אחרי בני אדם אחרי התרבות החילונית החקיינית שכל מה שגויי מוצא חן בעיניה מיד רק כיוון שהוא גויי.

אנחנו עסוקים באיפור והתקשטות חיצונית מתוך רצון למצוא חן, עסוקים ב – איך נשמענו, האם זה עבר מסך, האם הדברים מתקבלים על הדעת של אלו שהם... מכתיבים באמת את סדר היום. וכל זה בזמן שמצפים מאתנו לבשורה, שנאמר דברים שונים, חדשים ומקוריים. כאלו שנובעים מהמקור.

בתשתית של לא מעט סוגיות תרבותיות שעולות ונידונות בתקופה האחרונה עומדת לה שאלה אחת מרכזית וחשובה – מי שופט את מי: התורה את המציאות או המציאות את התורה. האם נסתכל בתורה ונברא את העולם, או שמא חלילה נסתכל בעולם ונברא את התורה.

אולי זה הצורך לענות ולפתור את כל הבעיות שיש בעולם, לעמוד מול כל התופעות החדשות, אלו שממותגות כקדמה ומשויכות להתפתחות העולם, אולי זה מה שמביא אותנו לאיבוד עשתונות, לוויתור ועזיבה של כל מה שידענו והכרנו כטוב, מוסרי ואמתי.

אולי זה החיכוך האינטנסיבי עם העולם החילוני ותרבות אירופה ואמריקה, אולי הוא שהביא אותנו לחשוב שלא יכול להיות אחרת, שכך הוא עם ישראל וכך הוא יראה תמיד וכל שנותר זה לנסות להציל ולהטמיע בתוך התרבות הנוכחית כמה ערכים מ'ארון הספרים היהודי'.

הרבה יש להיזהר מאותה "עבדות כמוסה", היא זו שהביאה לכך שיש אצלנו בוגרי 'מוסדות תורניים' שמלכתחילה אין בהם שום כוונה להעמיד אלטרנטיבה לתרבות אלא רק ליישר אתה קו. את הרב קוק זצ"ל הם הפכו מטהור וקדוש, מנושא דגל של חסידות רדיקלית, אמיצה, נועזת דורשת ומורדת במוסכמות המערב, למכשיר שרצים שמוצא טוב בכל שפל מוסרי חדש.

מחכים לרגע שיצמחו לנו בוגרים כאלה ש'הם לא בשיח', כאלו שלא קונים את הפוזה החופשית, כאלו שמאמינים בעם ישראל ויודעים את האמת הפנימית שלו, יודעים שהוא גבוה הרבה למעלה מכל מה שמייצר היום המערב, כאלו שלא עסוקים בלספק תשובות לשאלות של השליט הרוחני והתרבותי, כאלו שמקשים וסותרים את כל הנחות היסוד שלו ומציעים עולם אחר.

בחג הפסח הבא עלינו לטובה נשתדל לספוג מנה כפולה של חירות, כזו שתעזור לנו לעמוד מול האדנות המודרנית, כזו שתצעיד ותעלה אותנו ממדרגה של חירות לאומית ומדינית למדרגה של חירות נפשית, רוחנית ותרבותית. ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

חג שמח.