מה המתנות הכי דחופות שישראל צריכה?

בדיוק ערב חגיגות ה-70, קיבלנו תזכורת למה שהכי חסר לנו. ולא, זה ממש לא עוד נאום של נתניהו או של אדלשטיין. הטור מ"ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ב בניסן תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

הכותרות של הימים האחרונים מזקקות את הבעיות הכי בוערות של ישראל. בדיוק ערב חגיגות ה-70, קיבלנו תזכורת למה שהכי חסר לנו. ולא, זה ממש לא עוד נאום של נתניהו או של אדלשטיין. אז מה כן?

1.משילות וממלכתיות. ההפקרות בתחום המסתננים לא החלה השבוע. הכשלים פשוט נחשפו השבוע במלוא עוצמתם: משיכת הזמן במשך שנים, חוסר ההובלה של קו ברור ונחרץ כלשהו, אקטיביזם שיפוטי שמשנה מדיניות ממשלתית, המחשבה שעשן המנגלים יערפל את כולנו ולכן זה זמן טוב לפרסם את התכנית, וכמובן – הפחד מהביקורת הציבורית וההשעיה של התכנית שזה עתה הוצגה בחגיגיות.

ריבונות ואכיפת חוק בסיסית הן התרופה שישראל זקוקה לה לקראת יום הולדתה ה-70. משבר המשילות הזה מתחבר היטב אל משבר הממלכתיות. טקס המשואות הוא שוב רק סימפטום. האם הטקס הוא של משרד התרבות, של יו"ר הכנסת או של ראש הממשלה? ובכן, הוא של הציבור. מעולם הקרב על הכבוד לא פגע כל כך בכבודם של כל המעורבים, ובכבודו של הטקס. זה נראה כאילו הם מתאמצים ביחד לשוות טעם חמצמץ לכל החגיגה. גם רגב, גם נתניהו וגם אדלשטיין היו יכולים מזמן לרדת מהעץ המדומיין הזה (לא, לא רק דרך הצעת ה"פשרה" של בנט, שהייתה עוקצנית ומשעשעת עוד יותר מהסרטון שלו ושל איילת שקד).

ובעצם, למי אכפת מי ינאם שם? הרי הנאומים הם החלק המשעמם של הטקס. ובכלל, לראש הממשלה חסרות הזדמנויות לנאום ביום העצמאות? ואיך אדלשטיין רב ככה עם נתניהו כאילו כבר נבחר להיות הריבלין הבא?

ביום ראשון בערב חשבתי שנשבר השיא. אדלשטיין שיתף בעמוד הפייסבוק שלו ראיון עם דוד רוקני, מפקד הטקס המיתולוגי. רוקני, כסמכות הלכתית-רוחנית של ממש, קבע: "הטקס הוא של יו"ר הכנסת!". אבל למחרת נקבע רף חדש. יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג התראיין והכריז: "אם נתניהו ינאם בטקס המשואות – בשם הממלכתיות גם אני צריך לדבר".

ובכן, בשם הממלכתיות: די כבר. די להתנהגות צינית שמנותקת מהציבור ולאובדן נורמות בסיסיות של טעם טוב, מידתיות, אפילו קצת הומור עצמי. אין לאף אחד מהם חבר טוב שייגש ויגיד להם שיפסיקו, כי זה מגוחך?

2.חופש ביטוי. תמר זנדברג עומדת בראש מפלגה קטנה מאוד, שנמצאת בסקרים סביב אחוז החסימה, ולא ישבה בקואליציה כעשרים שנה. למה היא כל כך מפחידה אותנו? מה ההתנפלות הזו? במהלך החג נהרגו 17 פלסטינים במהומות האלימות בעזה, וזנדברג קראה להקים ועדת חקירה. "מרצ לא שייכת למדינת ישראל, היא מייצגת אינטרס פלסטיני", הגיב שר הביטחון ליברמן. אז זהו, שמדינת ישראל לא שייכת לליברמן. מרצ ומצביעיה כן שייכים למדינת ישראל, וזו זכותה ואף חובתה של זנדברג להגיד מה דעתה, גם כשהיא במיעוט.

אבל זו רק דוגמית. בעיני, מותר לקובי מידן לדבר ולכתוב על תחושותיו בלי חשש, וכך גם לעירית לינור ואראל סג"ל, וגם לגידי אורשר וליהונתן גפן ובקיצור, לכולם. אגב, גם לרבנים. השבוע פורסמו הספדים רבים ונרגשים על הרב אביחי רונצקי, הרב הצבאי הראשי לשעבר, גם מפי ראש הממשלה והנשיא. בחיפוש פשוט בגוגל מצאתי שלל "שערוריות" סביב התבטאויות שלו לאורך השנים. השערורייה האמיתית היא כמובן הניסיון להשתיק פה אנשים ולחנך אותם מחדש. זה נכון גם ביחס לרב הצבאי הנוכחי אייל קרים וכמובן ביחס לרב אלי סדן שעובר לאחרונה "חקירות" בשידור על עמדותיו. משעשע לראות ליברלים שפשוט מנסים להעלים דעות שמרניות בשם הליברליות.

במדעי החברה נהוג לדבר על "Groupthink", חשיבת יחד, ועל סכנותיה. מיום ליום נראה שמשתלטת עלינו חשיבת יחד, ושאסור לאתגר כאן את השיח לשום כיוון, העיקר לא להרגיז אף אחד.

3.זהות יהודית.

איזה נתק עצוב בין התקשורת לבין הציבור הרחב. הרי ברור שעם קצת רצון טוב ושכל ישר אפשר לפתור כל תקלה מקומית כזו (בלי לחטט לאנשים בתיקים ולהפוך כל קשקוש לדרמה). הרי ברור שטרנד ה"הדתה" ששוטף אותנו לאחרונה הוא קמפיין ולא ניוז, הוא אג'נדה ולא סיקור אובייקטיבי של המציאות. הרי הציבור יודע וחש שאנחנו מדינה של מגזרים מגוונים שיודעים לחיות ביחד (ראיתי זאת במו עיני השבוע, בטיולים בצפון הארץ. המגוון האנושי היה מעניין יותר מהנוף).

אבל בחדשות מספרים לו כל הזמן על מלחמות דת ברחובות. המורשת המשותפת שלנו אינה דבר שמפריד בינינו, אלא מה שמחבר בינינו. חבל שיש בתקשורת מי שמתעקשים לראות ביהדות רק בעיה, בעוד שחלק גדול בציבור רואה בה פתרון.

משילות וממלכתיות, חופש ביטוי אמיתי, זהות יהודית מחברת. הלוואי שיהיו לנו קצת יותר מאלה, לתפארת מדינת ישראל.