גיבורים בעל כרחם

אבינועם הרש , כ"ו בניסן תשע"ח

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

נראה שאין קבוצה הזוכה לרחמים בכל שנה כמו ניצולי השואה. הדיון התמידי אודות גובה הקצבאות ותנאי חייהם המחפירים מדביקים לאודים הניצולים הללו תגית של אומללים ונדכאים הסוחבים איתם לדיראון עולם את טלאי הכ'צאן לטבח'.

בניגוד לצברים יפי הבלורית והתואר, נראה שלא היה להם מה למכור ולתרום להקמת המדינה. שלדים מהלכים אלו, שברי כלי עם עיניים שטובעות בעצב ושכול נידונו מראש לשוליים של החברה. זה בדיוק הלך הרוח ששלט גם בבית הספר שלי לפני יותר מעשרים שנה עד שקרה לנו המקרה הבא:

כשהייתי בכיתה ד' היה לי חבר שהיה לו אח טייס ותמיד שאח שלו הגיע לקחת אותו, החבר הזה נתמלא גאווה כי הוא ידע שכולנו הסתכלנו על האח הזה שלו בהערצה גלויה:

כולנו ידענו כמה קשה להתקבל לטייס והאח הזה נדמה עבורנו כחצי אל.

פעם אחת עקב אילוצי זמן הוא אפילו הגיע לבית הספר עם המדים הרשמיים וסמל הטייס ואני זוכר איך החבר הזה שלי סיים את הביקור הזה כטווס והבטיח לכולנו שיום יבוא וגם הוא יצטרף לטייס.

אבל ביום השואה, כשהמנהל הזמין את הסבא ניצול השואה של אותו חבר לדבר, שמתי לב שהוא האדים מבושה:

בקושי רצה לעמוד ליד סבא שלו שנראה כשבר כלי וראו עליו איך שהוא מתפדח מכל שנייה כשהסבא הזה קרה לו.

בשיחה שלו בעברית במבטא הונגרי כבד, הסביר לנו איך איבד את כל משפחתו בשואה, ניצל ובסוף הצטרף לפלמ"ח.

בסוף השיחה, ניגש לחבר שלי השומר, שהיה אדם משכיל מבני עדות המזרח בשנות הארבעים לחייו, נישק את ידו של הסבא וביקש ברכה.

כולנו היינו בהלם ולא הבנו מה נסגר עם השומר הזה. אחרי שסיים, השומר קרא לחבר שלי ואמר לו:

"אני רואה שאתה תמיד מתגאה באח שלך הטייס. ובצדק. קשה להתקבל לטייס. אבל שתדע שסבא לך הוא הגיבור האמיתי. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מאבדים את כל המשפחה שלהם, נשארים בחיים ועוד נשאר להם כוח להתגייס לפלמ"ח".

לא זוכר יותר מה הלך מאז, רק שאחרי שהשומר דיבר, חבר שלי שעד עכשיו התבייש טילים מסבא שלו, ניגש אליו, תפס לו את היד מיוזמתו ועזר לו ללכת למכונית.

ועד עכשיו, לפני כל יום שואה, הדברים של השומר עדיין מהדהדים לי בראש.