האחריות מוטלת עלינו

הקירות בבית מוכרחים להיות עמידים, הדלתות חזקות. אבל התריסים שלנו, בבית הלאומי היקר הזה, מוכרחים לשמוע צעקת דל ונרדף

הרב ד"ר בני לאו , כ"ו בניסן תשע"ח

הרב בני לאו
הרב בני לאו
צילום: ישראל ברדוגו

מאות אלפי ישראלים יתכנסו במהלך השבוע למעגלי קשב ושיח תחת הדגל של "זיכרון בסלון". המפעל העוצמתי הזה חי כבר לעצמו והפך להיות לחלק מסדר היום של המוני בית ישראל. 

כבר אמר החכם מכל אדם ש"אין אדם שליט ברוח". בכל אחד ממעגלי השיח תנשב רוח שונה על זיכרון השואה ולקחיה. זה יוצר הרבה מחלוקות שמשקפות את הלכי הרוח של החברה הישראלית, מקצה לקצה.

המחלוקת הזו בריאה וטובה לחברה, כל עוד היא מתנהלת בהגינות ובהכרה שפס הקול של האחד אינו יותר לגיטימי מזה של האחר. בסלון אחד ידברו על "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" ועל חובתה של מדינת ישראל להיות חזקה ושרירית, ובסלון שלידו ידברו על "צלם אלוהים עשה את האדם" ועל הכיבוש המשחית. האם נצליח לנהל את שתי השיחות הללו באותה דירה ובאותו מעגל שיח? 

זיכרון השואה מזמין אותנו, בו זמנית, לחוות שתי חוויות שיכולות להסתרג זו בזו. האחת – חוויה עוצמתית של עם יהודי שקם מן האפר ושר "כן אני עוד חי". במעגל שיח הזה אביא תמונה של סבא שלי, הרב משה חיים לאו הי"ד שנרצח בטרבלינקה עם תמונה של אבא שלי, נפתלי לאו -לביא ז"ל ששרד את אימי השואה ובנה את קומת המסד של מדינת ישראל.

נוכח התמונות שלהם אני אספר לילדי ולתלמידי את עוצמת הדבקות של העם במורשתו, את העקשנות לא לקרוע את השרשרת, את האחריות להמשיך את הסיפור לדורות הבאים. זהו סיפור עלי, עלינו – במבט שכולו פנימה. 

האחרת – חוויה עוצמתית על דמות האדם ועל חיית האדם בשואה. במעגל השיח הזה אספר על היחידים שהושיטו יד לעזרה והפכו להיות "חסידי אומות העולם", על ה"אנשים הרגילים" שזרמו עם השלטון הנאצי והפכו להיות לחיות טרף בעצמם, וגם על המוני השכנים שראו ובחרו להגיף את התריסים – לא רואים ולא יודעים.

כשצעדתי בנתיב המוות של מאות אלפי הרוגי "באבי יאר" בקייב לא יכולתי שלא להסתכל על חלונות הבתים שמשני צידי הנתיב. לבאבי יאר לא נסעו ברכבות ואפילו לא במשאיות. יצאו מהבית והלכו ברחובה של עיר אל בורות המוות. 

את הסיפור הזה, על שני חלקיו, אספר בביתי שבירושלים. זכיתי להיוולד למציאות חדשה של עם חופשי בארצו. זכיתי לגדול על ברכי אבא שעבד כל ימיו בשירות מדינת ישראל ולא החסיר יום של כריכת תפילין לראשו וזרועו.

זכיתי לשרת בצבא המוסרי של עם ישראל וזכו ילדי לשרת בו אחרי. זכינו לראות את ירושלים הולכת ונבנית ואנו זוכים לצעוד לעיר העתיקה וכותל המערבי כדבר שבשגרה. זכינו לקבץ גלויות ישראל מארבע כנפות תבל ולהיות המוקד של העם היהודי – דבר שלא היה כמותו מאז ימי הבית הראשון. 

הזכות הזאת נושאת בתוכה עומס של אחריות. הסיפור שלנו הוא כפול. הוא סיפור של עם חי שלא מוותר על זכותו לשאת את מורשת הדורות הקודמים בגאון. הוא סיפור של עם שלא מוותר על חובתו לזכור את ימי היותו מיעוט נרדף ושחייב להיות מופת של אהבת אדם, באשר הוא אדם.

הקירות בבית מוכרחים להיות עמידים, הדלתות חזקות ולעיתים נעולות. אבל התריסים שלנו, בבית הלאומי היקר הזה, לא יכולים להיות מוגפים. הם מוכרחים לראות ולשמוע צעקת דל ונרדף. 

השיחה בסלון צריכה לעורר זיכרון ולהטמיע בלבבות את ההכרה שהאחריות לעוצמת הבית המשותף שלנו מוטלת כעת עלינו, בני הדור השני, שלישי ורביעי לשורדי השואה.

*

מוקדש לעילוי נשמת אבי מורי, נפתלי לאו - לביא, שהיום (11 אפריל) היה חוגג בכל שנה את יום השחרור שלו ממחנה בוכנולד.