הָיִינוּ כְּחֹלְמִים

שמאלנים קיצוניים וקנאים חרדים, מאוחדים באיבתם למהלך התגשמותו לעינינו של חלום שיבת ציון, שהובטח בפי נביאי האמת והצדק

מנחם רהט , כ"ח בניסן תשע"ח

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1. "כל הארץ דגלים דגלים". יום העצמאות הוא גם חג של דגלים. אמנם רק פיסות בד, אבל מדברות אל הרגש, אל הנפש. מיליוני בני אדם ויתרו למענם על חייהם. כפשוטו. ולא משנה כלל אם מישהו אחר חושב שזהו רק "סמרטוט על מוט". יש לסמלים משקל, שלעיתים חשוב לבני אדם יותר מעצם חייהם.

למען דגל פסי התכלת והמגן דוד של מדינת ישראל, שהוא ללא ספק מסמלי התקומה היהודית, מסרו רבים את נפשם. ממש. מצד שני ישנם בקירבנו לא מעטים שאינם מניפים אותו, מטעמים שונים ומשונים. למשל, עוכרי ישראל שבשמאל הרדיקלי, מחוגי הקרן החדשה ועיתון הארץ, שמעדיפים דגל אחר (והימנון אחר), שלא יבטאו את ריבונותו המחודשת של העם היהודי במולדתו. פרופ' רחל אליאור, יו"ר האגודה לזכויות האזרח (הערבי, האריתראי, העזתי - אבל לא היהודי), התבטאה השבוע ברוח הזועבי'ס: "אנחנו אבלים... לא נחגוג ולא נניף את הדגל... לזכר מדינת ישראל שהלכה לעולמה בטרם עת".

במקום להיות אופוזיציה לממשלה הם הפכו אופוזיציה למדינה. משרתי האוייב. הם יעשו הכל למיגורה: מתביישים בישראליותם; זועקים 'הדתה' על כל פיפס יהודי; מסייעים לפורעי חוק אריתראים להיטמע כאן; מעודדים סירוב פקודה; מבטיחים להגר לברלין; תומכים בזכות 'צעדת שיבה' להציף את מדינת ישראל, להניף את דגלי אש"ף ודגלי צלב הקרס הנאצי, החושף את זממם: לזרוק את היהודים (לרבות האליאור'ים למיניהם) למישרפות.

2. ולהבדיל בין הטמא לטמא, מכפישים ומעפרים בעפר את הדגל גם פרחחים המתחזים לשומרי תורה ומצוות. למשל הקנאים עכורי הנפש, המעלים באש את 'הדגל הציוני', מכנים את יום העצמאות 'חגא', ועוד גידופי הבל שבדו ממוחם החולני, מפגינים מתוך הזדהות עם מחבלי החמאס בעזה. משובשי דעת אלה, שמקומם הראוי הוא בבית המשוגעים, לפחות עקביים בטירופם; אינם שותפים להוויה הישראלית: לא מצביעים ל'כנסת המינים', לא מושיטים יד ליטול כספי תמיכות וקיצבאות מ'המדינה הטמאה'. רובו של הציבור החרדי, נאמן למדינה ומסתייג מהם ומהמונם.   

אבל השבוע נחשפנו בסרטון אשר רץ ברשתות החברתיות, המעיד על היסחפות ריקים ופוחזים גם מן ה'מיין סטרים' החרדי, לטרנד הקנאי. מילא שאינם מניפים את דגל מדינתם. זכותם. זוהי דמוקרטיה. אבל מי התיר לרפי שכל אלה לבזותו? לרמוס ברגל גסה את זכרם של הקדושים שמסרו נפשם בצילו? אתם שמתיימרים (לשווא) לחיות על פי ההלכה, בשם איזו הלכה אתם מחללים שם שמים?

בסרטון נראים שני נערים, לבושים כבחורי ישיבה (ליטאים, אם שאלתם), שמבטלים זמנם בספורט חדש: הורדת שרשראות דגלוני ישראל שהניפה העיריה בחוצות עיר מגוריהם. השרשראות היו מספיק גבוהות, אבל הם הפעילו תחבולות לקריעתן, להפלתן ארצה ורמיסת הדגלונים בבוז. עם כל ההבדלים, במה הם שונים עקרונית ממניפי דגלי צלב הקרס על הגדר בעזה? אלה גם אלה מאוחדים באיבתם התהומית למדינה היהודית ולסמליה, ומייחלים להתאיינותה. אלה גם אלה אנשי חמס ואוון, אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר. זו נבילה וזו טריפה.

3. פעם זה לא היה כך. כרוז שהוכן לרגל הבחירות הראשונות לכנסת בשבט תש"ט, שבהן רצו כל המפלגות הדתיות ברשימה אחת, פותח במלים אלו: "נודה לה' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של האתחלתא דגאולה, עם הקמתה של מדינת ישראל". ועל זה חתומים מאות רבנים מכל הזרמים, לרבות חרדיים מובהקים כמו רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, רבי יעקב חנוך סנקביץ ראש ישיבת שפת אמת, רבי זלמן סורוצקין נשיא ועד הישיבות, רבי ש"ז אויערבך, רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי מראשי ישיבת עץ חיים, רבי אליהו ראם ר"מ בישיבת מאה שערים, רבי יחיאל שלזינגר ר"מ בקול תורה, רבי יעקב לנדאו מבני ברק, הרב שלמה יוסקוביץ חתן האדמו"ר מגור, ועוד ועוד.

גם אדמו"רים וראשי ישיבות הבינו את גודל השעה. האדמו"ר מסדיגורא רבי אברהם יעקב פרידמן זצ"ל, נהג מידי יום העצמאות לפנות בוקר, לטאטא במטאטא את רחבת בית הכנסת הגדול בתל אביב, ובבוקר הגיע לתפילת חג בביהכ"נ הגדול. מייסד ישיבת פוניבז' רבי יוסף כהנמן זצ"ל, ציווה להניף את דגל המדינה מעל גג הישיבה (נוהג שנשמר עד היום בידי הנהלת הישיבה).

4. ודאי שהמדינה אינה מושלמת, אבל גם מלכות צאצאי בית חשמונאי לא היתה מושלמת כלל. התנהלות מדינת ישראל כיום היא לעומת ממלכת החשמונאים בבחינת זהב מזוקק. אך על אף מצבה הרוחני העגום של ממלכת צאצאי החשמונאים, אנו חוגגים עד היום את עצם כינונה בהלל שלם ובשמחה, שמונה ימים רצופים.

מדינת ישראל של ימינו עולה מכל בחינה על ממלכת החשמונאים. בראש וראשונה, בהגשמת חזון קיבוץ הגלויות שבפי נביאי האמת וצדק: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם"; "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם"; "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן", ויש עוד בפי נביאי ישראל, וגם בפי חז"ל: גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ.

מעשה קיבוץ הגלויות בארץ ישראל, הגיע בחסדי שמים לשיאים שלא נודעו כמותם בכל תולדות ישראל. מספרם של לומדי התורה – רובם על חשבון הציבור – שובר את כל השיאים, מימות עולם. לא היו בארץ ישראל כמספר העצום הזה של ישיבות ובתי כנסת וכוללים ובתי מדרש ות"תים, כבימי המדינה, אשר עצם קיומה, על רקע חילול השם הנורא בימי השואה, מהווה מעשה מתמשך של קידוש שם שמים בכל העולמות. לא סיבה מספקת לומר שירה?  

צדק האדמו"ר השלישי לשושלת גור, רבי יהודה לייב אלתר (1847-1905), שאמנם ציוני הוא לא היה, אבל חזה פני עתיד. בספרו 'שפת אמת', כתב בחנוכה תרמ"א, 1880, בחשכת גלות פולין, שכנגד שלושת הרגלים, מתחדשים חגים היסטוריים: "חנוכה [הוא] הארה מחג הסוכות, ופורים מחג השבועות, ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד, כמו שכתוב: 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'". נבואת צדיק שהתממשה.

נסים ונפלאות. "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".