כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה
כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה

בשלושת הרגלים מנהג העליה לרגל מרגש וממלא בכוחות של קדושה וטוב.

הכותל, המקום הקדוש ביותר שאליו אני יכולה להגיע על פי ההלכה, הינו כאבן שואבת לאלפי יהודים מכל קצוות הארץ והעולם. הסמטאות הצפופות עמוסות ביהודים רבים ואפילו בכאלה שאינם כשפני כולם לשריד בית מקדשנו. שוטרים וסדרנים רבים מכוונים את תנועת הרכבים והכל נראה מקסים ומתפקד מצויין. התפילה ההמונית בכותל היא עוצמתית, מקרבת ומלאת רגש.

בחודש הקרוב יש בפנינו תקופה של קצת יותר מחודש שניתן לקרוא לו "חודש הציונות" - חודש שמתחיל בשני אירועים לאומיים של חוסר - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל, וממשיך לשני אירועים ממלאים בהתפעלות ומלאות - יום העצמאות ויום ירושלים. אני מתפתה להרגיש בשלב זה שהגענו למנוחה ולנחלה. יש לנו מדינה עוצמתית, יש לנו צבא, יש לנו ממשלה. הכותל בידינו. נראה שהתיקונים הדרושים הם קוסמטיים בלבד.

לפי הגמרא במסכת יבמות התכונות של בני האומה הישראלית הם - רחמנים, בישנים וגומלי חסדים. שמעתי על ילד שלמשמע תכונות אלו, חשב שמדובר על המאפיינים של עובדים תאילנדים... אם תשאלו אנשים ברחוב מהי התכונה הישראלית הנפוצה ביותר, התשובה תהיה מן הסתם תכונה שנכנסה כמות שהיא לשפה האנגלית - "חוצפה". התכונה הזו היא כל כך ישראלית שאין לה מקבילה בשפה האנגלית. האם הסגולה הישראלית השתנתה? אז אמנם המשנה אומרת שבעקבתא דמשיחא "החוצפא יסגא" (תרבה) אך האם זה אמור לבא על חשבון תכונות הבסיס שלנו?

באמצע תפילת העמידה של יום חול ישנן ברכות בקשה רבות שכוללות את כל תחומי החיים. בכל תחום בקשה אחרת מריבונו של עולם - חכמה, רפואה, גשמים ועוד. מאידך ישנה ברכה אחת לקראת סוף מסע התפילה שיש להתכוון בה מאוד מאוד והיא ברכת "מודים" שבה יש להודות על כל מה שהקב"ה נתן ונותן לנו. לפעמים אני מתפתה לומר לעצמי שאין לי מה לבקש מהקב"ה. הקב"ה מכיר אותי הכי טוב והוא יודע מה הכי טוב עבורי. אם הוא מונע ממני טוב כלשהו כנראה שזה לא מגיע לי או לא לטובתי. 

יש לדעת שהקב"ה רוצה שלצד הכרת הטוב וההודיה על כל הברכות שהוא נותן לנו בכל יום ויום נדע גם לזהות חיסרון בחיינו ונשאף למלא אותו ואף נדע לבקש אותו מקב"ה. שלא נתפתה להגיע למצב השלילי של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

לצד ההודיה העצומה על כל הטוב והחסדים שהקב"ה עשה עימנו עלינו לדעת לזהות מה עוד חסר לנו ולאן עלינו עוד לשאוף. כל עניינה של ספירת העומר היא ציפיה. שאיפה לטוב גדול יותר. בליל הסדר אמרנו "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו" הקרבה הגדולה שהיתה לנו לקב"ה בהר סיני היתה עצומה ועל אף הקרבה העצומה הזאת הקב"ה הדריך אותנו לשאוף ולצפות ליותר, לספור 50 יום עד למעמד מתן תורה. 

ספירת העומר היא הזדמנות ללמוד יותר על הטוב שיבוא לנו עם בית המקדש בחיינו הלאומיים. המקדש הינו תוכן נעלה שמעלה את כולנו לרבדים שלא חסרים לנו פשוט כי לא ידענו שהם אפשריים. 

בינתיים בואו ננצל את ההזדמנות של ספירת העומר לעבוד על המידות שלנו על פי הדרכות התורה הקדושה על מנת להיות ראויים לגאולה השלמה ולעלייה בטהרה ובהיתר להר הבית כאשר בית המקדש מתנוסס בראשו, ובן דוד מלכנו.