להפריד או לא להפריד?

יום הזכרון אינו יום של דכאון או החמצה, אלא יום של תהליך גאולה כואב ומדמם שסופו ביום העצמאות

הרב ברוך אפרתי , א' באייר תשע"ח

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: ערוץ אורות

עתה משנדמו צופרי יום השואה, ואנו מתכוננים לקראת ימי הזכרון והעצמאות, עולה מחדש סוגיית ההפרדה והחיבור בין שני ימים אלו.

יש אומרים שצריך להפריד בין יום הזכרון ליום העצמאות. לא יתכן שאבלות וכאב יתהפכו בין רגע לשמחה וצהלה. יש לתת מקום לאבל בפני עצמו ולהבדיל בין יום הזכרון לבין יום העצמאות ביום אחד של מעבר אנושי.

מאידך, יש אומרים שעלינו להמשיך ולחגוג את יום העצמאות בצמוד לאבל יום הזכרון. 'בזכירה סוד הגאולה', כפי שהמציאות בפועל היתה, מתוך המלחמות הוקמה המדינה. הפרדה בין הימים תהיה מלאכותית, ודוקא תפגע בזכר הנופלים.

מעיון בפרשיות השבועות האחרונים, עולה לכאורה כעמדה הראשונה, שיש להבדיל בין השכול לשמחה.

בפרשת 'שמיני' קראנו על מיתת נדב ואביהו שני בני אהרון. מיתתם של שני צדיקים אלה ('בקרובי אקדש'), הובילה לכאב גדול בעם ובייחוד אצל אביהם אהרון הכהן. לא בכדי התורה מציינת את התנהגותו 'וידום אהרון', שהיתה ההיפך ממה שהיה מצופה ממי שמתאבל בכאב על בניו.

נפילת בני אהרון קרתה במהלך ימי שמחת המשכן, ומעט לפני ההכרזה האלוקית על עבודת יום הכיפורים המטהרת אותנו מכל עוונותינו.

לולי מתו בני אהרון, יש להניח כי פרשת 'אחרי מות' היתה צמודה לפרשת 'שמיני'. מיד לאחר ר"ח ניסן היו מצווים ישראל על היום השמח ביותר בשנה, יום בו ד' יכפר עלינו לטהר אותנו מכל העוונות.

אולם מיתת בני אהרון גרמה לשינוי סדר הפרשות, כך שרבש"ע הכניס את פרשיות 'תזריע-מצורע' בין יום הזכרון והכאב על מיתת בני אהרון ובין הבשורה על יום העצמאות הרוחני שלנו- יום הכיפורים. כביכול רוצה התורה לחצוץ בין האירועים, לתת כבוד למתים ולא לחגוג בעודם מונחים כך בפני אהרון.

אולם מעיון נוסף נראה שהתורה דוקא מדריכה להצמיד את שני הימים.

הגמ' במסכת תמיד (לב.) מספרת שאלכסנדר מוקדון ביקש מחכמי ישראל לדעת כיצד להגיע לאפריקי. הם יעצו לו כיצד להגיע, ואכן לאחר מסע הוא הגיע לעיר שכולה נשים באפריקי וביקש להלחם בהן. הנשים שכנעו אותו לסגת, באומרם שאם ינצח נשים זה אינו כבוד גדול, ואם תנצחנה אותו זה ביזוי גדול, ולכן עדיף שלא יתקוף. אלכסנדר ביקש מהן לאכול, והן הביאו לו לחם עשוי מזהב, ונימקו שאם היה רעב ללחם היה נשאר בממלכתו, אלא ודאי הוא מחפש דבר אחר באפריקי. אלכסנדר נפעם מחכמתן, שב על עקבותיו, ובדך חזרה ישב לאכול על שפת נהר, ממנו הריח ריח של גן עדן.

על סיפור זה יש להקשות- מדוע אלכסנדר רצה באמת לכבוש את אפריקי? ומה החכמה הגדולה שאמרו לו הנשים בככר הזהב שנתנו לו? ומדוע בהליכה לאפריקי לא הריח את גן העדן אלא רק בחזרתו משם?

אלא שהשאלה הגדולה היא מדוע אנו נלחמים. אם המלחמה היא על כבוד אישי או ממון אישי, וכל אינטרס אישי אחר, אזי כשאדם נופל בקרב זו החמצה גדולה ומוות ללא תקנה. אולם אם אנו נלחמים על האידיאל הלאומי שלנו- מוסר ותורה אלוקית, אזי הנופל בקרב לא מסר נפשו לשוא ולא הפסיד את הכסף והכבוד וכו', אלא הוא חלק ממימוש האידיאל הגדול של ממלכת כהנים וגוי קדוש. מה מגמתו בחיים, אף הוא בחיים.

אלכסנדר רצה לכבוש את אפריקי מתאוות כבוד וממון אישיים. במדריגה נמוכה זו, אין ריח של גן עדן המסמל את הצד האידיאלי במלחמה. הנשים באותה מדינה לימדו אותו שאין ערך להלחם על לחם וממון שממילא יש לו בביתו, ואם אינו בא בשם המוסר והאידיאל, אין לו משמעות וכח אמיתי למלחמה. רק בחזרתו ממדינת הנשים, עם תובנה עמוקה זו על מגמת הקרבות לקידום עולם עליון יותר- אזי יכל להריח בחניית חילותיו בנהר ריח גן עדן.

יום הזכרון אינו יום של דכאון או החמצה, אלא יום של תהליך גאולה כואב ומדמם שסופו ביום העצמאות. בתהליך של שני ימים צמודים אלו אנו מציינים את הקשר החי והאמיתי בין מגמת הלחימה של צבאנו למהותה של מדינת ישראל- צה"ל הוא צבא של קודש, המבקש להקים ממלכת ישראל בארץ השם, ולכונן כאן את מדינת ישראל שבעומק נשמתה רצונה הוא שיהיה שם השם אחד. ומתוך כך, יום הזכרון מאוחד עם יום העצמאות. המתים לא מתו לשוא אלא עבור הצד האידיאלי.

ההמתנה שהתורה עושה בין פרשיית מותר בני אהרון בפרשת 'שמיני', לבשורה על יום הכיפורים המשמח בפרשת 'אחרי מות', אינה הפרדה אלא חיבור עמוק בין שני הנושאים. החיבור הוא בעיסוק בשאלת המוות והטומאה בעולם- יולדת, נדה, מצורע. בכל אלה יש טומאה, אך היא מבשרת על התחדשות ועילוי לקראת מציאות טהורה יותר.

היולדת מביאה חיים לעולם מתוך הטומאה של לידתה, הנדה מתנקה במקור דמיה לקראת הכנת הגוף לפריון עתידי, המצורע מתקן דרכיו ושומר על לשונו בעקבות הרמז האלוקי בעונש הצרעת.

התורה מבקשת לקשור בין טומאת המוות לטהרת החיים- זכרון המוות, הטומאה הבאה אחריו, והשמחה הבאה לאחר שני אלה, קשורים בקשר חי ותהליכי בל ינתק. הצד האידיאלי במציאות מגיע מתוך הכאב וההכנה כלפיו.

לפיכך, מות בני אהרון מחובר עם שמחת יוה"כ, ע"י פרשיות הטומאה והטהרה. יום הזכרון מחובר לחג העצמאות, ע"י התובנה שלנו ששניהם אחד- המאבק על קריאת שם השם בעולם, מאבק המתחיל בקרב עם אבידות וסופו באור גדול.