גאה להשתייך לעם הזה

כאן, בניו יורק, אין צפירה ואין טקס של הצבא שהתרגלתי אליו כל כך, אין נרות זיכרון, ואין תחושה של יום אבל כשאתה מתהלך ברחוב

אופיר דיין , ד' באייר תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

השנה, בפעם ראשונה בכמעט עשרים וארבע שנות חיי, אני מציינת את יום הזיכרון ויום העצמאות בגולה.

חשבתי הרבה כיצד ארגיש בימים האלה בזמן שאני נמצאת מחוץ למולדתי.

כאן, בניו יורק, אין צפירה ואין טקס של הצבא שהתרגלתי אליו כל כך, אין נרות זיכרון, ואין תחושה של יום אבל כשאתה מתהלך ברחוב.

אין מוזיקה ומסיבות, אין דגלים תלויים מחלונות, אין מנגלים ברחובות, ואין תחושה של הודיה גדולה והערכה עצומה לפלא שקרה ועדיין קורה לנו מדי יום.

מה שכן יש כאן, בניו יורק, הוא נוהג מוזר. מן מעבר מאבל לשמחה על סטרואידים. אם בארץ בערב אחד יש טקס יום הזיכרון, וערב אחריו טקס יום העצמאות, כאן זה ביחד.  אנשים ונשים מגיעים לטקס יום הזיכרון וכך פתאום, באמצע הטקס, הוא מתחלף לטקס עצמאות.

הם נכנסים בוכים, ויוצאים צוהלים.  מן מעבר חד מאוד, חד מדי, בין הזיכרון לחגיגה. דווקא המעבר החד הזה, כך חשבתי, יגרום לי להרגיש את המעבר בצורה הטובה ביותר. אבל השנה, לא הרגשתי מעבר.

כמובן שהייתי עצובה ביום הזיכרון ושמחתי ביום העצמאות, אבל לא הרגשתי מעבר חד בין זיכרון לחגיגה.

לאורך כל אותם ימים הרגשתי תחושה אחת חזקה מהכל, חזקה מהעצבות, חזקה מהשמחה- גאווה.

ביומיים הללו, בהם קרו דברים רבים כל כך בחיי האוניברסיטה בה אני לומדת, במרכזם - הצלחתה של תנועת ה-BDS להעביר הצבעה התומכת בחרמות על ישראל והפגנות אנטי ישראליות בקמפוס, אני פשוט הרגשתי גאה.

עמדתי מול אותם אנשים שבחרו בשנאה במקום בדיאלוג כשמחשבה אחת בליבי. ממרחק הזמן יהיה ברור לכולם מי נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה.

למרות טיעוניהם שהם בעד צדק חברתי, הם רק עוד זן חדש של אנטישמיות. מה שהם לא מצליחים להבין הוא את העוצמה שיש בעם שאחרי אלפיים שנות גלות חוזר למולדתו.

הם לא מצליחים להבין איך יום העצמאות של מדינת ישראל, הוא המטרה הכי צודקת שאפשר לחשוב עליה.

זהו לא סתם צדק של רגע, זהו צדק שנעשה אחרי אלפי שנים ויהדהד עוד אלפי שנים קדימה.

אז בימים האלה, יום העצמאות ויום הזיכרון וגם ביום השואה שציינו שבוע לפניהם, יותר מעצובה או שמחה, אני פשוט גאה.

גאה בשורדי השואה ובקורבנותיה שהבינו שהעם היהודי היא מטרה ששווה להילחם ולמות בשבילה. גאה בלוחמים ובלוחמות שהבינו שמדינת ישראל היא ערך מקודש ששווה להגן, להילחם ולמות בשבילו.

גאה בקורבנות הטרור שהתעקשו לחיות את חייהם במדינת ישראל בצל הסכנה מתוך הבנה שזהו ביתם. גאה בעם שלי, בעם ישראל, שלמורת רוחם של עמים וקבוצות רבות, חוגג בגאווה את השנה השבעים של התגשמות חלומו.

ויותר מהכל, אני גאה להשתייך לעם הזה.

גאה להשתייך לעם שזוכר את חלליו, זוכר את אחיו ואחיותיו שנרצחו על ידי שונאים ישנים וחדשים אבל זוכר להודות על הנס שקרה לו, ממשיך לקרות לו ועל האנשים והנשים שעוזרים לנס הזה להתרחש יום יום.

ביום הזה, אני אסירת תודה שהתאפשר לי לעשות בשביל המדינה שלי שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, שאני זוכה יום יום להיות חלק מהמטרה הצודקת בעולם. יום עצמאות שמח מדינה אהובה שלי, ולעם האהוב עוד יותר.