ברגע האמת, הם יבגדו

מי ששמע את נאומו של בנט בטקס פרס ישראל לעומת הנאום “הספונטני” של נתניהו בטקס המשואות יכול להבין את ההבדל המהותי.

ד"ר יועז הנדל , ט' באייר תשע"ח

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

אחת האנקדוטות החביבות על נתניהו במפגשים עם אנשי הציונות הדתית היא שלשכתו מוקפת בחובשי כיפות בהווה או בעבר.

ואכן, כשבודקים את המספרים לאורך שנות הקריירה שלו, אי־אפשר שלא להבחין בחיבתו היתרה לחובשי הכיפות הסרוגות. נתניהו האתאיסט, שגדל על ברכי החילוניות הרוויזיוניסטית, ראה בהם בעלי ברית נאמנים.

הבעיה המרכזית באנקדוטה ובתוצאותיה היא שלמרות כל השנים, נדמה שעד היום נתניהו לא השכיל להבין לעומק את שורשי הציונות הדתית על גווניה השונים. הוא זיהה את הלהט האידיאולוגי, שמאפשר “לגנוב סוסים”, אבל פיספס את הצד השני של אותה אידיאולוגיה - נאמנות לרעיון ולא לאדם.

מי ששמע את נאומו של בנט בטקס פרס ישראל לעומת הנאום “הספונטני” של נתניהו בטקס המשואות יכול להבין את ההבדל המהותי. בנט, שר חינוך ומנהיג מפלגה מגזרית, דיבר כראש ממשלה ממלכתי. נתניהו, ראש הממשלה, דיבר כמנהיג מפלגה שהצליח לדפוק את המערכת ולגנוב עוד כמה דקות מסך.

לנתניהו יש בתקשורת כמה מעריצים עיוורים חובשי כיפות סרוגות. יש לו גם תמיכה בקרב רבנים מהציונות הדתית למרות כל הפרשיות הכרוכות בשמו. אבל במהות, המסר שנתניהו מעביר בכל פעם מחדש סופו להתנגש בקיר הממלכתיות.

במסורת היהודית יש איסור שכולו נובע מחשש של מראית עין. מה יבין מתבונן מן הצד כשיראה יהודי שומר מצוות עושה מעשה מסוים או נמצא בקרבתו, גם אם בפועל שום דבר לא קרה. האתוס הציוני מבוסס על דוגמה אישית של פורצי דרך. מסר שנובע ממעשים של אדם בודד שמוביל או מנהיג. בצה”ל, בניגוד לצבאות אחרים, המפקדים צמחו משורות החיילים. הם אלה שמסתערים ראשונים. כל אלה הם מרכיבים בחינוך של הציונות הדתית.

באמת שלא אכפת לי אם נתניהו נואם חמש דקות או חצי שעה. הטקס של השבוע שעבר היה יפה בעיניי, הפקה מרשימה עם מסרים לאומיים. מה שמטריד אותי, ובסופו של דבר יטריד את הציונות הדתית השותקת, הוא מראית העין.

המסר מכך שהודעה רשמית של נתניהו על זמן הנאום שלו הופכת לשקר, והעובדה שהשקר לא מבייש אף אחד - לא אותו ולא רבים מתומכיו. מותר לשקר למען ארץ ישראל, אמר פעם שמיר, ואני נוטה להסכים איתו במצבים מסוימים. אבל ממתי מותר לשקר למען כמה דקות בטלוויזיה? ממתי אין למנהיג אחריות לדוגמה אישית ולמראית עין?

זו בדיוק הסיבה שנתניהו טעה וממשיך לטעות לגבי מפכ”ל המשטרה. לא משנה מהן עמדותיו הפוליטיות של אלשיך. ברגע האמת הוא מילא את תפקידו ונהג בממלכתיות. חובתו כמפכ”ל לגבות את חוקריו מול הדרישה המוזרה מכיוון בלפור להתערב בחקירות (זה כמעט בלתי אפשרי), או לעצור אותן. כך, אגב, ינהגו רוב הבכירים חובשי הכיפה, גם אם יהיו מקורבים שיבטיחו אחרת. בוגרי הציונות הדתית בתפקידים ציבוריים אינם עיתונאי חצר נטולי אחריות.

האיש שרואה אסטרטגית ומבין את הסנאט האמריקאי ואת העולם הערבי, לא מצליח להבין את האליטה שמובילה את מחנה הימין. בסופו של דבר הם תמיד יבגדו כשיעמוד אדם, כריזמטי ככל שיהיה, כשממול יהיה רעיון.

אפילו האנטי־ממלכתיים, שעכשיו שורפים את המועדון בשבילו כי זה נוח פוליטית, לא יישארו שם ברגע האמת. הם שם עכשיו, כי הוא עדיין חזק.

אז ייתכן שיצליח עם המפכ”ל וישלח אותו הביתה. מבחינה מנהלית, אגב, מפכ”ל כמו רמטכ”ל ממונה לשלוש שנים ואז מקבל הארכה לעוד שנה. אין חובה להאריך את כהונתו, גם אם כך נהוג. בוגי יעלון, למשל, מצא עצמו בחוץ אחרי שהתנגד להתנתקות ושרון רצה מישהו אחר. אבל לאיש בישראל, ובעיקר בציונות הדתית, לא יהיה ספק למה שלח אותו הביתה. בספר דברי הימים, אם וכאשר יגיע לכתבי אישום, המהלך הזה ייזכר.

יש למשטרה אינספור בעיות; רק אתמול עסקתי בחוסר האכיפה בדרום, בפשיעה החקלאית ובמעצרים מיותרים. אין לי מושג אם כהונת אלשיך מוצלחת מבחינת ירידת אחוזי הפשיעה או לא, אני יודע שהוא אדם רציני וממלכתי. הוא התעלומה שנתניהו מעולם לא הצליח לפצח בנוגע לאלה שמקיפים אותו ונותנים לו את השלטון.

באדיבות "ידיעות אחרונות"