על מה מרים פרץ לא דיברה?

נאום מרים פרץ - שלב ההשלמות. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות".

סיוון רהב מאיר , י"ג באייר תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. יש שני נושאים שלא עלו כלל בנאום המכונן של מרים פרץ. תהיתי השבוע האם זה היה בכוונה.

הנושא הראשון הוא העדתי. פרץ דילגה מעליו בקסם ובחן, התרפקה על התרבות הציונית-חילונית שציפתה לה כאן. דוד סעדה, צעיר שעוסק רבות בתרבות יהודי המזרח, כתב לי למחרת על דיונים סוערים בנושא: "יש אנשים שמנצלים את הנאום שלה לשמחה לאיד: 'אתם רואים? הנה מזרחית שלא מתבכיינת וממשיכה הלאה, לומדת שירים אשכנזיים ברדיו, מצטטת בנאום את ביאליק בלבד ורואה בשליח של הסוכנות משיח.

אז תלמדו ממנה גם אתם ותפסיקו לקטר'. אם מישהו חושב ככה – אני מזמין אותו לראות את הנאום של מרים פרץ בוועדת ביטון. גם היא חושבת שיש עוד מה לתקן".

הלכתי לצפות בנאום המלא שלה בוועדה בראשות ארז ביטון, שעסקה בהעצמת הזהות של יהדות ספרד במערכת החינוך. אולי גם אותו צריך ללמד בבתי הספר. "הייתי פותחת את הישיבה בפיוט", היא הפתיעה את הנוכחים, וביניהם שר החינוך. "הפיוט התוניסאי: 'למולדת שובי רוני / צהלי בת יפהפייה'. זה המסר.

שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה הילדים שלי כן מכירים את מורשתם, למה הם כן יודעים, בניגוד לילדים אחרים. התשובה היא שהבנתי שהאחריות שלי כאימא, כמשפחה, היא להעביר את המורשת. 'והגדת לבנך' זה לא רק סיפורי יציאת מצרים, זה 'והגדת' של הסיפור שלך. אני רוצה לומר לכם שאצלנו בשבתות לא למדנו פרשת השבוע, מה לעשות, אנחנו סיפרנו על מעברת חצרים בבאר שבע, המקום הכי יפה בעולם בעיניי.

אני סומכת עליכם, על הצוות, שתמצאו את התכנים החינוכיים המתאימים, אבל השאלה היא איך. איך לגרום לילד לאהוב את מורשתו, איך לגרום לו לרצות בכלל. למה הילדים שלנו, בני עדותינו – בואו נאמר את האמת – לא גאים ולא מדברים באהבה ובהערכה על השורשים? בואו נדבר בכנות".

פרץ ממשיכה: "בתרבות של 'כוכב נולד', צריך גם 'פיוט נולד'. הצעתי תמיד למורים לספרות: תכניסו לכיתה את השיר 'אעופה אשכונה', של רבי יצחק אבוחצירא. תראו להם שלא היה רק 'שחקי שחקי' ולא רק ביאליק וטשרניחובסקי. כמו שמלמדים אלתרמן, תלמדו גם ארז ביטון. יש לנו עוד הרבה שירת כאב ואהבה לארץ הזאת. כשלמדתי באוניברסיטה, אבא שלי לא ידע להגיד 'אוניברסיטה'.

הוא אמר: היא ליד הבית חולים של באר שבע. הוא היה שואל תמיד: מה אתם לומדים במקום הזה? ואני זוכרת שאמרתי לו: ביאליק וטשרניחובסקי. והוא אמר: על אבוחצירא לא למדת? אמרתי לו: לא, אבא, לא למדתי. אז הוא פשוט התיישב איתנו וסיפר לנו. והמרוקאים, כשהם מתחילים לדבר על רבנים, רק האופן שבו הם מדברים – זה כבר מלמד אותך יראת כבוד כלפי אנשים גדולים. אתה מבין שזה משהו עצום. כשאני חושבת על הנוער שלנו, אני רוצה להכניס לכיתות את סבתא סוליקה והיא תספר על המעברה במרוקאית, ונלמד את הילדים שלא צוחקים מהמבטא, כמו ששומעים אנגלית בישראל ככה שומעים גם מרוקאית.

אני רוצה שהם ישמעו את הסיפורים מהמקורות, אני רוצה לעודד אותם לכתוב את זה, כדי שנגרום לילדים שלנו בני עדות המזרח להיות גאים בג'לביה, לא להתבייש. אבא שלי הלך בג'לביה כל חייו. הבן של אלירז שלי, שנפל בעזה, יהיה בקרוב בר מצווה. הם גרים ביישוב עלי, לומדים שם בתלמוד תורה, אבל את הפיוטים המרוקאים הוא לא מכיר. ומה שבת הבר מצווה שלו? פרשת 'בשלח', קריעת ים סוף.

אתם יודעים מה קורה בפרשת 'בשלח' אצל המרוקאים? איזו שירה, איזו אהבה, איזו מאכלים. אז עשינו לו עכשיו שבת הכנה, לימדנו אותו את כל שירת הים עם הפיוטים המרוקאים, כדי לחבב עליו את המנגינות, להתחבר לנשמה, לגרום להם להתאהב. והכי חשוב: למולדת שובי רוני / צהלי בת יפהפייה".

"אני פשוט מאוהב בה, אין דברים כאלה", מפטיר בנט בהתרגשות. באמת אין דברים כאלה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה שמעתי על תחושות אפליה וקיפוח ועל הצורך לתקן, בצורה כל כך מרגשת ואוהבת.

2. על הנושא השני שלא עלה בנאומה, הנושא הדתי והאמוני האישי בחייה, דיברה פרץ למחרת בבוקר, בריאיון לתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה". "אתמול הייתי שליח ציבור, השופר של הציבור כולו", אמרה למגישים. "הייתי צריכה לדבר בשם כל הזוכים, והיה שם גיוון. התפללתי שאצליח לבטא את העם כולו, ולא אותי, את מרים פרץ".

אבל המראיינים, בני הזוג אורטל וניר קפטן, ביקשו שעכשיו תייצג רק את מרים פרץ. שהגיבורה הלאומית החדשה תדבר על עצמה, על היותה אישה דתייה. "אתם שואלים מאיפה הכוחות? בטח שמהתורה, מבית המדרש. אלירז היה יוצא מקרב בלבנון, והיה הסכם בינו לבין אשתו: הוא לא נכנס ישר הביתה, אלא קודם כל נכנס לבית המדרש בדרך. קודם כל להתמלא ממעיינות החיים, משם הכוחות".

כרגיל, פרץ דיברה בכנות ובפתיחות על הנושאים הכי קשים, וכרגיל, גם הריאיון המיליון שלה ברדיו יכול לזכות להגדרה "נאום חייה": "כשהגיעו להודיע לי שאלירז נפל, לא רציתי לשמוע. סגרתי להם את הפה. כי בכל דקה שהם לא דיברו – אלירז עוד חי. יצאתי לגינה, הסתכלתי על השמיים, והודעתי לקב"ה שבנו אלירז נפל. הוא אבי יתומים ואלמנות, והבן של אלירז יתום עכשיו. ומה ראיתי? שהשמיים ממשיכים להאיר, שעולם כמנהגו נוהג, החיים נמשכים. נזכרתי אז במילים 'ויידום אהרון'.

זהו הרגע שבו אתה מבין שלעולם לא תוכל להבין. לא יהיו לך תשובות לשאלות ולא תוכל להחזיר את הבנים. הרגע של התובנה הזו, השפל של חיי, התהום הכי עמוקה – זה הרגע שבו קיבלתי הכי הרבה עוצמות, והכי אהבתי את אלוקים.

זה הרגע שבו אמרתי לו: אתה גדול, גיבור ונורא, לעולם לא אבין איך מתנהל העולם, אני לא יכולה להשיב אותם, וכל הכוח שלי – הוא דווקא מהאמונה שזה לא בשליטתי. מה שעליי לעשות עכשיו זה להסתכל על אלוקים בחיי, לראות איפה הוא. ומה אני אגיד לכם, למדתי לראות אותו כל רגע בחיי. בכל כוס קפה ובכל נשימה, ובוודאי בכל מפגש עם הציבור. אני ממש שומעת את הציווי 'ובחרת בחיים'. האמונה שלי – היא בעצם בבחירה איך לחיות".