יום ירושלים - גאולה, אכזבה ותקווה
יום ירושלים - גאולה, אכזבה ותקווה

יום ירושלים הוא אומנם חג לאומי אבל מחוץ לגבולות המגזר הדתי לאומי יום זה כמעט ואינו מצוין, צעדת ירושלים ההיסטורית בה עלו אלפי בני נוער במסע רגלי לירושלים עברה מן העולם, גם סיורי מורשת הקרב חלפו עברו יחד עם לוחמי העבר של ששת הימים אשר זקנו וסבו.  

כיום נשארו מיום ירושלים שלושה דברים: ביקור ראש הממשלה בישיבת מרכז הרב, טקס אזכרה ממלכתי בגבעת התחמושת וצעדת ה"ריקודגלים" המסורתית.

בעוד יום העצמאות הפך להיות חג לאומי אשר כמעט כל העם שותף לו. עשן המנגלים אופף את המדינה, הפארקים אתרי המורשת והכבישים עמוסים עד אפס מקום. נשאר יום ירושלים בצד, חג בלי חגיגה.

יום ירושלים מציין שני ארועים: האחד שחרור ירושלים והר הבית והשני שחרור חבלי ארצינו: סיני, חבל ימית, גוש קטיף, יהודה, שומרון והגולן. השמחה האדירה וההודיה לקב"ה על חזרתינו להר קודשנו ולנחלת אבותינו התחלפה חיש מהר במבוכה ואכזבה. את הר הבית הפקרנו לוואקף הירדני, את חבל ימית החרבנו ומסרנו יחד עם מרחבי סיני העצומים למצרים, את גוש קטיף הרסנו ללא כל סיבה וטעם.

משכם, יריחו, בית לחם וחברון ברחנו. השחרור הפך לכבוש, השמחה הפכה לעול. הכותל המערבי הפך לשטיבל, ומתקוות הגאולה נשארו רק סרטונים.  אז מה יש לחגוג?

הציבור הדתי והחרדי הפנו עורף להר הבית. אם משה דיין מסר את המפתחות לוואקף, הדתיים הם  אלו שנתנו למהלך הזה את "תעודת הכשרות". משה דיין אמר על הר הבית "מה אעשה בותיקן הזה?" והרבנות הראתה שהר הבית הוא אכן כ"ותיקן" עבורה, ומשכה ממנו את ידיה, הציבה שלט בכניסה וטמנה את ראשה בחול. הציבור הדתי לאומי שהפנה עורפו להר הבית רץ לישב את מרחבי ארצינו המשוחררת ולא שעה לקריאת חז"ל המהדהדת עת הלך דוד מלכנו לכבוש את סוריה "פלטרין של מלך לא כבשת!!!"

היטיב לתאר זאת משורר הקטרוג והאמונה, אורי צבי גרינברג שאמר "השולט בהר שולט בארץ" אם לא נשלוט בהר הבית גם לא נשלוט בארץ ישראל.

40 שנה התעלם הציבור הדתי כמעט לחלוטין מהר הבית. מסופר על אחד הפעילים שהציע ל'גוש אמונים' לפעול גם למען הר הבית, 'זאת המחלקה של יהודה עציון' ענו לו...  דווקא האסון של הבריחה החד צדדית מגוש קטיף, אותה פעולה חסרת כל הגיון טעם ותוחלת גרמה לציבור גדול לבצע חישוב מסלול מחדש.

בעשר השנים האחרונות אנו רואים התעוררות מחודשת למקדש ולהר הבית. אלפי יהודים עולים להר הבית בקדושה וטהרה ומתחילים אט אט לתקן את הבגידה ההיסטורית במסירת הר  הבית לידי הוואקף, צעד צעד בעבודה קשה וסיזיפית אנו מתקנים את העוול ההיסטורי וממשים ברגלנו את הקריאה "הר הבית בידנו". בעקבות העולים באים גם ממשלת ישראל והמשטרה והריבונות הישראלית בהר הבית מתחילה סוף סוף, באחור של יובל שנים.

חזרתינו להר הבית נותנת לנו תקווה חדשה, תקווה חדשה למדינת ישראל, תקווה חדשה לגאולה.

תקווה חדשה ביום ירושלים