זה נשמע לכם הגיוני?

על הפער בין הגדלות לבין הקטנות השבוע. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ז באייר תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. קשה להפריז במספר הפעמים שאמרו פה השבוע "קשה להפריז", ובאמת – קשה להפריז בגודל ההישג. זה נראה כאילו שני המנהיגים החזקים והקשוחים בעולם מתחרים על לבו של ראש הממשלה שלנו.

ביום שלישי בערב טראמפ הקריא, ממש העתק-הדבק, את מה שנתניהו זועק באוזני העולם כבר שנים. ביום רביעי בבוקר פוטין כבר הוביל יחד איתו את מצעד הניצחון על גרמניה הנאצית. רוסיה עודכנה בתקיפה הישראלית בסוריה מראש, ארצות הברית גיבתה, ועוד לא דיברנו על "התקווה" בקרמלין ועד העברת השגרירות לירושלים.

ובכל זאת, דווקא על רקע עוד שבוע דיפלומטי-מדיני מדהים כזה, צריך להעלות שתי שאלות על הפער העצום בין הגדלות לבין הקטנות. הפער הזה קיים גם אצל ממשלת נתניהו וגם אצל התקשורת.

* איך מדינה שכל כך מצליחה בחוץ, בסוגיות הכי מורכבות, נכשלת לעתים בפנים בסוגיות הכי בסיסיות ופשוטות? נראה שאנחנו באמת מהווים כעת השראה לעולם, סוג של "אור לגויים". בזה אחר זה מנהיגים זרים שרים לנו שירי הלל, בביקורים שלהם כאן או בביקורים של נתניהו במדינותיהם.

אז איך אומת הסייבר, עם צה"ל ועם הראש היהודי, מעשרת הדיברות ועד ווייז, מסתבכת דווקא בנושאים הכי פשוטים? איך מדינה שמצליחה לשלוח את המוסד להביא חצי טון של קלסרים סודיים מאיראן, לא מצליחה לטפל היטב בבעיית המסתננים שנמרחת כבר שנים, או באכיפת חוק מינימלית כלפי הבדואים בכבישי הדרום? הצלחנו לבטל הסכם עולמי היסטורי ולהפוך את המדיניות של המעצמה החזקה בעולם, אז מה עם סתם ליישם בפשטות את המדיניות שלנו, או לפחות להחליט מהי? ואיך משפטו הפשוט של אלאור אזריה הפך פה לפרשה מיותרת שנמשכה והסעירה את הציבור יותר משנתיים? אפשר להמשיך אל העפיפונים הפרימיטיביים מעזה שהופכים לבעיה חדשה, אל הטרור החקלאי שמשתולל או אל 15 (!) הפועלים שנהרגו בתאונות בענף הבניין מאז תחילת השנה. האם אנחנו משקיעים את כל החוכמה, התבונה והברק שלנו רק כלפי חוץ?

* אבל הפער המהדהד יותר בין גדלות לקטנות, שלא לומר בין גדלות לקטנוניות, ניכר בתקשורת. אם לעבור על הפיד של רבים מהעיתונאים ועל הבדיחות שרצו ברשת בתקופה האחרונה, את רוב הנפח תפסו שני "חטאים" של נתניהו: הקינוח שהוגש לראש ממשלת יפן בתוך נעליים, והפוסט שעלה ונמחק על דקת הדומייה במשחק של בני סכנין. בואו ננתח את שני האירועים האלה: הקינוח לא באמת עורר משבר בינינו לבין האומה היפנית, והוא כלל לא קשור לנתניהו.

הוא לא אחראי על אישור המנות האחרונות של השף שגב משה מראש, וטוב שכך. הפוסט, הרבה יותר מהנעליים, היה חסר טעם. ממש סכסכנות מיותרת. טוב שנמחק לבסוף, אבל גם הוא ודאי לא הועלה על ידי ראש הממשלה (נתניהו יודע לבטל הסכם גרעין אבל לא להעלות פוסט). ייתכן שהוא אישר אותו מראש, ייתכן שלא ידע עליו כלל, והסיפור כולו התבסס על ידיעה באתר חדשות שהתבררה כלא נכונה. העיסוק האובססיבי וההיסטרי בשתי ה"סוגיות" האלה והניפוח שלהן – בפרט על רקע הכותרות הגדולות באמת – לא פוגע בנתניהו, הוא פוגע בתקשורת.

2. ערב יום ירושלים, הנה פנינה שמצא הקורא חיים לנגזם, חוקר בעמותת "עטרת כהנים". זהו מסמך שהסתתר בתוך תיק מאובק בארכיון המדינה. במלאות שנה לשחרור ירושלים, בשנת 68', התבקש דוד בן גוריון לכתוב לעיתון "ישורון" על החזון שלו ביחס לעיר המאוחדת. הנה בקיצור הדברים שתכנן וחזה ראש הממשלה הראשון שלנו בשנת 68'. בלי שמץ טענות ל"גזענות" או "הדתה", ישב בן גוריון בשדה בוקר וכתב כך:

"תפקידה של ירושלים הוגדר בשלמות בפרק ב' של ישעיהו: 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. במשך שנה הממשלה לא ניסתה לבנות מגורים בסביבות ירושלים העתיקה, מה שהיה מביא לתוספת יישוב יהודי בסביבות העיר העתיקה של לפחות 50,000 איש, ולא נקפה אצבע להרחיב שדה התעופה בעטרות (קלנדיה) לאפשר לתיירים מכל העולם להגיע לעיר העולמים הקדושה באווירון ישר לירושלים, כפי שמסודר לגבי כל בירה ממלכתית. פעולה זו היא חובתו העיקרית והראשונה של ראש הממשלה. אין הופכים עיר למרכז של שלום על ידי הכרזה. מזימות שליטי ערב להשמיד את ישראל במקומן עומדות. בלי יישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים במזרח, בצפון ובדרום – לא יבוא השלום לעיר דוד".

ראש הממשלה באותם ימים היה לוי אשכול. בן גוריון ממשיך ומייעץ לו, אבל גם לנו, חמישים שנים אחרי: "העם בארץ ובתפוצה ישתתף בבניינה ובהידורה של ירושלים – אם ממשלת ישראל תשמש לו דוגמה. לא בדברים ובמליצות, אלא במעשים. כיבוש צבאי לבדו אינו מספיק: נחוץ יישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים העתיקה מצפון, ממזרח ומדרום, למען הבטיח אחדותה ושלמותה של ירושלים ויהדותה הבטוחה.

בירושלים העתיקה אין הרבה מקום חופשי לבנות בתים, ולדעתי אסור לנשל התושבים הערבים מהעיר העתיקה. היישוב היהודי הגדול צריך להשתכן באזור בסביבות ירושלים ממזרח, מדרום ומצפון, ויש לתת כל העזרה ליהודים הרוצים להשתכן בסביבה זו. לא צריך לספח בית לחם לירושלים, אולם יש ליצור יישובים יהודים בסביבות בית לחם, מבלי לנשל אף ערבי אחד ממקומו.

"שיקומה והרחבתה ושכלולה של ירושלים צריכים להיעשות קודם כל על ידי יהודים. אין לסרב ללא-יהודי הרוצה לעזור לפיתוח ירושלים – אבל לא הייתי מייעץ שנפנה ללא-יהודים. יש בכוח עמנו לשכלל את ירושלים. חוק מבנים על טהרת האבן הירושלמית – רצוי. עד כאן. בכבוד רב, דוד בן גוריון".