תמות נפשם עם פלישתים

אל"מ במיל' טל בראון , כ"ז באייר תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

לפלסטינים, או ליתר דיוק לערבים המתגוררים בשטחי ארץ ישראל, יש יכולת מוכחת וניסיון רב שנים בהרס עצמי עמוק, יסודי ומתמשך. האם מדובר בכשל אימוני או רק חוסר בגן- תחליטו אתם. אך מעבר לכל צל של ספק, לכינוי "מחבלים" ראויים הם להיקרא כעת, בזכות ומכל עבר, לאחר שהוכיחו כי אין זה משנה כלל באיזה צד של הגדר, המפה הפוליטית ואפילו היבשת, הנך מצוי.

מחבלים עלייך עזה

בימים האחרונים גורמים הפלסטינים, במו ידיהם, לנזקים בשווי עשרות מיליוני שקלים לתשתיות החיוניות האמורות לספק את צרכי כלל תושבי רצועת עזה ובני משפחותיהם של הפורעים בכלל זאת.

רק בסוף השבוע הזה נגרם נזק משמעותי, באזור מעבר כרם שלום, למסוף הדלקים, לצינורות הגז והדלק, למסוף האגרגטים, למסועי התבואה, המזון ובעלי החיים. כל זאת ועוד, ימים ספורים לפני תחילת חגם הקדוש- הרמדאן.

בשעה שהפלסטינים העזתים מחריבים את ביתם, עומדים חסידי אומות הטרור, תומכי הרשות הפלסטינית וארגוני "המדוכאים עלי אדמות" ומשתאים נוכח הנעשה- הכצעקתה!?

למה הדבר דומה, לאותו רוצח הוריו שאל מול כס המשפט מבקש הוא מהשופט רחמים על היותו יתום. שהרי כעת למה ישוועו ומה יבקשו הפלסטינים מתומכיהם הנדיבים ברחבי העולם, זה כבר ידוע-  כספים, סיוע בינלאומי ותמיכה, בכדי שיהיה להם מה להוסיף בדיוק לאותה התבערה.

כרוניקה ידועה מראש

דפדוף קצר בדפי ההיסטוריה של המאה ה-20 מלמד שדפוס ההרס העצמי אינו חדש לפלסטינים כלל ועיקר. נטית ההרס העצמי נטועה עמוק בקרב ערביי ארץ ישראל ועוברת בירושה ובגאווה רבה מדור לדור, מצוינת היא בכל שנה באזכורים, אירועים ומופעי ראווה.

ההרס העצמי המשמעותי ביותר החל למעשה בהתנגדות הערבים לתכניות החלוקה ולהקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בשטחי ארץ ישראל המנדטורית.

להתנגדות זו לתכניות החלוקה, קדמו התנכלויות קשות להתיישבות היהודית החלוצית והוותיקה כאחד בכל רחבי הארץ. ההתנכלויות, שגבו מחיר דמים מיהודים ופגעו בהתיישבותם באזורים מסוימים, הביאו גם לנזקים לאותם ערבים עצמם, שפרנסתם עמדה או הייתה תלויה בכלכלה היהודית המקומית והמתפתחת, כמו גם בשירותים שניתנו על ידי השכנים היהודים לערבים שנזקקו לסיוע רפואי או מענה נחוץ אחר.

כך לדוגמא היה הדבר בעיר חברון, בה סיפקה ההתיישבות היהודית פרנסה לסוחרים הערבים, לעובדים ולבעלי הנכסים עד הטבח הנורא בשנת תרפ"ט שקטע את היישוב היהודי והביא לגוויעתו, עד התחדשותו לאחר מלחמת ששת הימים.

מלחמת העצמאות בה החלו מדינות ערב עם הקמתה של מדינת ישראל, הביאה לחורבנם של כפרים שלמים ולהגירת אוכלוסייה ערבית מקומית לעבר שטחים שהוחזקו בידי מדינות ערב שפתחו בהתקפה. מאז אותם ימים ועד עתה נחשבים הם שם לפליטים שאינם בני בית רצויים, וממאנים הם ללמוד שדווקא אלו שנותרו כאן ביננו, חיים באופן יחסי בשלווה ובכבוד!

כך למעשה, הערבים שקיבלו את השיעור, או המכה כלשונם המכונה בשם "נכבה"- אסון, מסרבים עד לעצם היום הזה להפיק את הלקחים ולהפנים את דרך ההתנהלות המתבקשת, שתאפשר להם לחיות בשקט, בשלום ובשגשוג לצד מדינת ישראל ולא על חשבונה.

באופן זה חירבו הפלסטינים לעצמם, עם פרוץ ההתקוממות העממית בסוף שנות השמונים, המוכרת בשם האינתיפאדה הראשונה, את הערוצים הכלכליים שהביאו אזרחים ישראלים לקניות בשווקים של עזה, ג'נין וקלקיליה, למסעדות ביריחו, בקה ובבית ג'אלה. על מנת להעצים את הישגיה של התקוממות זו ולחרב כל סיכוי ליחסי שכנות טובה, פתחו הם בתמורה להסכמי אוסלו באינתיפאדה השנייה, ובכך הביאו להחרפת מצבם בכל מדד אפשרי בין אם כלכלי, חברתי או מדיני.

במקומות בהם עוד נותר שמץ של תקווה ליחסי שכנות טובה דאגו הפלסטינים להרחיק את הישראלים משטחם באמצעות השלכת אבנים, יידוי בקבוקי תבערה ומיני פיגועי ירי ודקירה, שבסופו של דבר הרחיקו גם את הישראלים האמיצים האחרונים וגרמו לסלילת צירים עוקפים, שבודדו את אותם כפרים ושווקים מהצרכנים היהודים הוותיקים. הביאו הם לבניין גדר, מכשול וחומה שהשפעתה משמעותית היא ורחבה, לא רק על תחומי הביטחון והפלילים הידועים לישראלים, אלא על שוק העבודה המקומי והכלכלה הפלסטינית בעיקרה.

ההרס העצמי אינו מסתכם רק בהרחקת היהודים, אלא מכיל הוא גם פגיעה ביד המושתת מצד הגויים, בעיקר הנוצרים שתומכים בתרומות ומתנדבים, הדבקים בערך הנוצרי הנודע ומושיטים הם את ידם ולחיים השנייה בשמחה, בכל עת שמתבקשים המה, גם אחרי שנחבטו, נבזזו והושפלו בידי מנצליהם.

כך היה עת הפכו לפני למעלה מחמישים שנה המנזרים ברחבי יהודה והבקעה לשממה ולחרבה, כך היה עת חוללה כנסיית המולד בבית לחם באינתיפאדה השנייה.

גירוש ההתיישבות היהודית בגוש קטיף היה הישג מרשים לדידם של הפלסטינים, עד השתלטות החמאס והמשך סבבי הלחימה עם ישראל, שגבו מחירים משני הצדדים, אך בעיקר פגעו ביכולתה של עזה להשתקם ולהתפתח. לא זאת ועוד, אלא בכל העת בה נורו רקטות משטח עזה לישראל וטווחו ישובים, מפעלים ותשתיות, המשיכה "מדינת הרחמנים" לתמוך בפלסטינים בהעברת סחורות ומוצרים, סיוע רפואי והומניטרי לחולים, היתרי מעבר לעובדים ואספקת אנרגיה מאותם מתקנים שהפלסטינים עודם מטווחים.

אז מה עושים?

בסופו של דבר, לצד הפעילות המבצעית המתבקשת, את התשתיות החיוניות מתקנים ואת המחיר במלואו גובים!

הגיע העת, כבכל שנה, לשלם את השומה. על כן את החשבון יש להגיש לראיס שלפתע נאלם, ולגבות את העלות במלואה מחשבונה של הרשות. באותה הזדמנות יש לפצות את החקלאים שאת שדותיהם שרפו "שולחי העפיפונים". יתכבדו וישלמו את תחזוקת הגדרות העקורות והרס המצלמות במסגרת סעיף "עמלת שירות"- אותן מדינות האיחוד האירופי ויתר התורמות האדיבות.

ומה יקרה עד אז למי שהדבר אינו נאה בעיניו?  יאמץ הוא נא את אמרתו הידועה והשגורה בפי כל של תושב המקום בעבר, הראיס אבו עמר (ערפאת): "...בין אם תרצו או לא, ומי שלא נאה לו, מוזמן לשתות ממי הים של עזה!"